תיאורים בכתבים לא-נוצריים
עבור ספקנים כדוגמת אלן ג'ונסון, "היעדרה של היסטוריה מדעית" התומכת בקיומו של ישוע היא הוכחה לכך שלא היה קיים.
אבל קיים הרי מעט מאוד תיעוד – אם בכלל – לקיומו של כל אדם בן תקופתו של ישוע. התיעוד ההיסטורי הקדום הושמד ברובו לאורך מאות בשנים – במלחמות, בשריפות ובמעשי ביזה, או כתוצאה מבלייה טבעית.
לדברי א.מ. בליילוק, שקטלג את רוב הכתבים הלא-נוצריים מימי האימפריה הרומית, "לא נותר כמעט דבר מתקופתו של ישוע," וגם לא מחייו ומפועלו של מנהיג נודע כיוליוס קיסר.[9] ובכל זאת, אין אף היסטוריון שמפקפק בקיומו של קיסר.
ומאחר שישוע לא היה מדינאי או מצביא דגול, מוסיף דארל בוק ומציין, "פלא רב-חשיבות הוא בעיניי שישוע מופיע במקורות כה רבים שנותרו בידינו."[10]
אם כן, מהם המקורות שמזכיר בוק? ומיהם ההיסטוריונים הקדומים שכתבו על ישוע, אף שלא היתה להם אג'נדה נוצרית? ראשית, נתחיל עם יריביו של ישוע.
ההיסטוריונים היהודים: ליהודים ודאי היה מניע להכחיש את קיומו של ישוע. אבל הם ראו בו מאז ומתמיד דמות אמתית. "יש כמה וכמה כתבים יהודיים שמתייחסים לישוע כאל דמות אמתית שהם מתנגדים לה.[11]
ההיסטוריון היהודי הנודע יוסף בן מתתיהו כתב על יעקב שהוא "אחיו של ישו הקרוי המשיח."[12] אם ישוע לא היה אדם אמתי, מדוע לא ציין זאת יוסף בן מתתיהו?
בפסקה נוספת, ושנויה במחלוקת, מזכיר בן מתתיהו את ישוע באריכות רבה עוד יותר.[13]
ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם… שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבּם של הבריות… והוא משך אחריו יהודים רבים וגם רבים מן ההֶלֵינים… וכשהוציא פּילאטוּס דינו… לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי… ועד היום לא פּס גזע המשיחיים, הנקרא (כך) על שמו."[14]
כמה מדבריו של בן מתתיהו שנויים אמנם במחלוקת, אך אין חולק בקרב המלומדים על הגושפנקה שהוא נותן כאן לקיומו של ישוע.[15]
החוקר הישראלי שלמה פינס כותב,
"גם יריביה המרים ביותר של הנצרות מעולם לא הטילו ספק בעצם קיומו של ישוע."[16]
גם ההיסטוריון המהולל ויל דוראנט מציין שאף יהודי או גוי מהמאה הראשונה מעולם לא התכחש לקיומו של ישוע.[17]
ההיסטוריונים הרומיים: ההיסטוריונים של רומי תיעדו בעיקר אישים ואירועים חשובים שנגעו לאימפריה. מאחר שלישוע לא נודעה אז שום חשיבות בזירה הפוליטית או הצבאית, יש מעט מאוד אזכורים שלו בספרי ההיסטוריה של רומי. ואולם שניים מחשובי ההיסטוריונים הרומיים – טאקיטוס וסווטוניוס – דווקא כן הזכירו את ישוע וראו בו אדם אמתי.
טאקיטוס (120-55 לספירה), גדול ההיסטוריונים הקדומים של רומא, כתב על כריסטוס שחי בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס, "סבל מידו של פונטיוס פילטוס, ותורתו אף התפשטה עד לרומא; והנוצרים נחשבו פושעים ועונו בכל מיני דרכים, כולל צליבה."[18]
סווטוניוס (130-69 לספירה) כתב על "כרסטוס" שהיה מסית. רוב החוקרים מאמינים שהוא מתייחס לישוע. סווטוניוס הזכיר גם נוצרים שנרדפו בידי הקיסר נירון בשנת 64 לספירה.[19]
אנשי ממשל רומיים: הנוצרים נתפסו כאויבי האימפריה, משום שסגדו אך ורק לאדונם ישוע, וסירבו לסגוד לקיסר. אנשי הממשל שלהלן, בהם גם שני קיסרים, כתבו מכתבים מנקודת מבט זו, והזכירו בהם את ישוע ואת הנוצרים הקדומים.[20]
פליניוס הצעיר היה שופט בימי שלטונו של הקיסר טריאנוס. בשנת 112 לספירה, כתב פליניוס לקיסר על ניסיונותיו לאלץ נוצרים להתכחש לישוע, לאחר ש"סגדו לו כאילו היה אל." הקיסר טריאנוס (117-56 לספירה) מזכיר גם הוא בכמה מכתבים את ישוע ואת הנוצרים הקדומים. הקיסר אדריאנוס (136-76 לספירה) כתב על הנוצרים שהם חסידיו של ישוע.
מקורות פגאניים: גם כמה כותבים פגאניים קדומים מזכירים את ישוע או את הנוצרים, עוד לפני סיומה של המאה השנייה לספירה. עם אלה נמנים גם תאלוס, פלגון מטראלס, מארה בר-סרפיון ולוקיאנוס מסמוסאטה.[21] תאלוס הזכיר את ישוע בכתבים שחיבר בשנת 52 לספירה, כעשרים שנה בלבד לאחר הצליבה.
בסך הכול, יש תשעה מחברים לא-נוצריים מהעת העתיקה שמזכירים את ישוע כאדם אמתי, עד 150 שנה לאחר מותו. מעניין לציין כי זה גם מספרם של המחברים שמזכירים בכתביהם את הקיסר הרומי טיבריוס, שכיהן בתקופת חייו של ישוע. אם נביא בחשבון את כל המקורות הנוצריים והלא-נוצריים, יש ארבעים ושניים מחברים שמזכירים את ישוע, לעומת עשרה בלבד שמזכירים את טיבריוס.[22]
עובדות היסטוריות על ישוע:
המקורות הקדומים והלא-נוצריים מספקים לנו את העובדות הבאות על חייו של ישוע:
- הוא נולד בנצרת.
- הוא היה אדם חכם ומוסרי מאוד.
- הוא נצלב בפסח בארץ יהודה, בהוראת המושל פונטיוס פילאטוס ובימי שלטונו של הקיסר טיבריוס, משום שראה בעצמו כביכול מלך היהודים.
- חסידיו האמינו שקם לתחייה אחרי שלושה ימים.
- אפילו אויביו של ישוע הכירו בכך שביצע מעשי פלא.
- חסידיו של ישוע התרבו במהירות, והגיעו עד לרומא.
- גם חסידיו חיו חיי מוסר וסגדו לישוע כמו לאל.
התיאור הכללי הזה של חייו ושל פועלו תואמים להפליא לתיאורים של ישוע בברית החדשה.[23]
גארי האברמס מציין: "כשליש מסך המקורות הלא-נוצריים נכתבו במאה הראשונה; ורובם המכריע לא יאוחר מאמצע המאה השנייה."[24] על פי אנציקלופדיה בריטניקה, "התיאורים הנפרדים הללו מוכיחים כי בעת העתיקה, אפילו יריביה המרים של הנצרות לא פקפקו לרגע בעובדתיות ההיסטורית של ישוע."[25]
תיאורים בכתבים נוצריים מוקדמים
הנוצרים הקדומים כתבו אלפי מכתבים, דרשות ופרשנויות על ישוע. נוסחי קרֶדוֹ שמזכירים את ישוע הופיעו כבר חמש שנים לאחר הצליבה.[26]
גם הכתובים הללו שמחוץ לביבליה מאשרים את תולדות חייו של ישוע כפי שהם מתוארים בברית החדשה, כולל הצליבה והתחייה.[27]
למרבה הפלא, נתגלו מעל 36,000 כתובים שכאלה – שלמים או חלקיים – כמה מהם מהמאה הראשונה לספירה.[28] מהכתובים הללו שמחוץ לביבליה ניתן לבנות מחדש את הברית החדשה כולה, פרט לכמה פסוקים פה ושם.[29]
כל אחד מהמחברים הללו מתייחס לישוע כאל דמות אמתית, ואולם חסידי תיאורית המיתוס של ישוע רואים בכולם כותבים משוחדים. נדמה שאף אחד מהם לא ענה על שאלה אחת מתבקשת: איך ייתכן שאנשים כה רבים כתבו כל כך הרבה על ישוע המיתולוגי תוך עשרות שנים בלבד לאחר מותו?
הברית החדשה
ספקנים כמו אלן ג'ונסון מתייחסים בביטול גם לברית החדשה כהוכחה לקיומו של ישוע, כיוון שמחבריה "משוחדים." אבל גם היסטוריונים לא-נוצריים בעליל רואים בכתבי היד העתיקים של הברית החדשה ראיה מוצקה לקיומו של ישוע. מייקל גרנט האתאיסט, היסטוריון מקיימברידג', טוען שיש להתייחס אל הברית החדשה כמו לכל ראיה היסטורית עתיקה:
אם נאמץ גם בחקר הברית החדשה – ובצדק – את אותם הקריטריונים שהיינו מאמצים בחקר כל מסמך היסטורי אחר, הרי שלא נוכל להתכחש לקיומו של ישוע, ממש כשם שלא נוכל להתכחש לכל דמות פגאנית שקיומה כדמות היסטורית אמתית אינו מוטל בספק.[30]
המקורות העיקריים למידע על חייו ועל תורתו של ישוע הם ארבע הבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן). לוקס פותח את הבשורה שלו במילים אלה שמכוונות לתיאופילוס: "לְאַחַר שֶׁהִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם, תֵּאוֹפִילוֹס הַנִּכְבָּד."[31]
הארכיאולוג הנודע סר ויליאם ראמזי דחה בתחילה את התיאור ההיסטורי של ישוע כפי שמתאר אותו לוקס. רק לימים הודה, "לוקס הוא היסטוריון מהשורה הראשונה… מן הראוי לתת לו מקום של כבוד בין גדולי ההיסטוריונים אי-פעם… אין אח ורע לאמינות תיאוריו ההיסטוריים של לוקס."[32]
התיאורים המוקדמים ביותר של אלכסנדר הגדול נכתבו 300 שנה לאחר מותו. אבל מהו פער הזמן בין חייו של ישוע לכתיבת ספרי הבשורה? האם היו עדיין באותם ימים עדי ראייה שהכירו את ישוע, או שמא חלף מספיק זמן להיווצרותו של מיתוס?
בשנות השלושים של המאה ה-19, טענו חוקרים גרמנים שהברית החדשה נכתבה במאה שלישית לספירה, מאוחר מכדי לשמש עדויות ממקור ראשון של שליחי ישוע. ועם זאת, העתקים של כתבי יד שגילו ארכיאולוגים במאות ה-20-19 מוכיחים שחייו של ישוע תועדו עוד הרבה קודם לכן. [ראו "אבל האם זו אמת?"]
ויליאם אולברייט תארך את כל ספרי הברית החדשה "לשנים שבין 75-50 לספירה."[33] ואילו ג'ון א.ת. רובינסון מקיימברידג' תארך את כל ספרי הברית חדשה לשנים 65-40 לספירה. תארוך מוקדם שכזה פירושו שהספרים נכתבו כשעדי ראייה היו עדיין חיים, ומוקדם מדי להיווצרותם של מיתוס או של אגדה.[34]
לאחר שק.ס. לואיס קרא את ספרי הבשורה, הוא כתב: "כעת, כהיסטוריון ספרותי, אני משוכנע לגמרי ש… ספרי הבשורה… אינם אגדה. קראתי בחיי אגדות רבות, ואין ספק בלבי שספרי הבשורה אינם שייכים לז'אנר הזה."[35]
מספר כתבי היד של הברית החדשה הוא בלתי-נתפס. יש מעל 24,000 כתבי יד מלאים או חלקיים של הספר, יותר מכל מסמך היסטורי אחר.[36]
אין אף דמות היסטורית מהעת העתיקה – דתית או חילונית – שזכתה לתיעוד נרחב כל כך כמו ישוע. ההיסטוריון פול ג'ונסון מציין: "אם נביא בחשבון שכתבי טאקיטוס, לדוגמה, הגיעו לידינו רק בזכות כתב יד אחד מימי-הביניים, מספרם של כתבי היד המוקדמים של הברית החדשה מעורר השתאות ממש."[37]
(למידע נוסף על אמינותה של הברית החדשה, ראו "האם הבשורות מהימנות?")
השפעה היסטורית
למיתוסים יש מעט מאוד השפעה היסטורית, אם בכלל. ההיסטוריון תומס קרלייל אמר: "ההיסטוריה של העולם איננה אלא ביוגרפיה של מנהיגיה הגדולים."[38]
אין אומה או משטר בעולם שחייבים את היווסדם או את מורשתם לאל או לדמות מיתולוגית.
אבל מה הייתה השפעתו של ישוע?
האזרח הרומי הממוצע לא חש בהשפעתו אלא רק שנים רבות לאחר מותו. ישוע לא עמד בראש צבא. הוא לא כתב ספרים ולא חוקק חוקים. המנהיגים היהודים וקיסרי רומא קיוו למחות את זכרו לגמרי, ונדמה היה שגם יצליחו בכך.
אבל מרומא העתיקה נותרו היום רק חורבות. לגיונותיו האדירים של קיסר ופארה של האימפריה התפוגגו ונעלמו בין דפי ההיסטוריה. אז איך ייתכן שזוכרים את ישוע גם היום? מנין נובעת השפעתו הנצחית?
- אינספור ספרים נכתבו על ישוע, יותר מכל דמות אחרת בהיסטוריה.
- אומות הפכו את מילותיו לאבני היסוד שלהן. על פי דוראנט, "ניצחונו של ישוע טמון בהיווצרותה של הדמוקרטיה."[39]
- הדרשה על ההר יצרה פרדיגמה חדשה של אתיקה ושל מוסר.
- בתי-ספר, בתי-חולים ומיזמים הומניטריים נוסדו בשמו. חסידיו ייסדו מעל מאה מהאוניברסיטאות החשובות בעולם – בהן גם הרווארד, ייל, פרינסטון, דרטמות', קולומביה ואוקספורד.[40]
- הזרעים הראשונים למעמדן השוויוני של נשים בתרבות המערבית נזרעו בימיו של ישוע (בעת העתיקה, נתפסו נשים כנחותות ולא היה להן כמעט שום מעמד, עד שרווחה תורתו של ישוע).
- העבדות בבריטניה ובארצות הברית בוטלה הודות לאמונה של ישוע בערך החיים של כל אדם באשר הוא.
למרבה הפלא, הצליח ישוע להותיר אחריו חותם אדיר שכזה אחרי שלוש שנים בלבד של הטפה פומבית. כששאלו את הסופר וההיסטוריון הנודע ה.ג'. וולס איזו דמות היסטורית השאירה אחריה את המורשת האדירה ביותר, היתה תשובתו: "על פי הקריטריון הזה, ישוע עומד במקום הראשון."[41]
ההיסטוריון ירוסלב פליקן מאוניברסיטת ייל כותב עליו: "לא משנה מה כל אחד מאיתנו חושב עליו אישית או במה הוא מאמין, אין ספק שישוע מנצרת הוא הדמות הדומיננטית ביותר בתרבות המערבית זה אלפיים שנה כמעט… את מניין השנים סופרת רוב האנושות החל מרגע לידתו, מיליוני אנשים ברחבי העולם מקללים בשמו, ומיליונים רבים מתפללים בשמו."[42]
אם ישוע לא היה קיים, אין לנו אלא לתהות כיצד יכול מיתוס לשנות כך את פני ההיסטוריה.
היה היה איש
אם כן, האם ההיסטוריונים מאמינים שישוע היה אדם אמתי, או שמא מיתוס?
מבחינת ההיסטוריונים, גם אלכסנדר הגדול וגם ישוע היו אנשים אמתיים. אבל הראיות הכתובות לקיומו של ישוע רבות פי כמה וכמה וקרובות יותר במאות שנים לתקופת חייו מאלו של אלכסנדר הגדול. עוד יותר מזה, השפעתו ההיסטורית של ישוע עולה בהרבה על זו של אלכסנדר.
ההיסטוריונים נוקבים בראיות הבאות לקיומו של ישוע:
- גילויים ארכיאולוגיים שמאמתים שוב ושוב תיאורים של אנשים ומקומות שמופיעים בספרי הבשורה- כולל קיומם של פונטיוס פילאטוס, קיפא ונצרת של המאה הראשונה לספירה.
- אלפי כתבים היסטוריים המתעדים את חייו ואת פועלו של ישוע. העובדה ש-42 מחברים מזכירים את שמו בכתביהם תוך 150 שנה ממותו, כולל תשעה מקורות לא-נוצריים. ובמקביל, העובדה שרק תשעה מחברים מזכירים בכתביהם את הקיסר טיבריוס, בן תקופתו; ורק חמישה מקורות מדווחים על כיבושיו של יוליוס קיסר. ועם זאת, אין אף היסטוריון שמתכחש לקיומם של אלה.[53]
- היסטוריונים דתיים וחילוניים כאחד מכירים ללא היסוס בהשפעתו האדירה של ישוע על עולמנו, יותר מכל אדם אחר.
לאחר שחקר את תיאורית המיתוס של ישוע, קבע ההיסטוריון הנודע ויל דוראנט, כי בניגוד לאלי המיתולוגיה, ישוע היה אדם אמתי.[54]
ההיסטוריון פול ג'ונסון מוסיף וקובע כי כל החוקרים החשובים מכירים בקיומו של ישוע.[55]
ואפילו ההיסטוריון האתאיסט מייקל גרנט כותב: "לסיכום, שיטות המחקר והביקורת של ימינו אינן תומכות בתיאורית המיתוס של ישוע. השאלה הועלתה שוב ושוב, וחוקרים מן השורה הראשונה הוכיחו שוב ושוב שאין לה בסיס."[56]
ההיסטוריון הלא-נוצרי ה.ג' וולס היטיב לנסח יותר מכולם את עובדת קיומו של ישוע:
היה היה איש. את החלק הזה בסיפור לא ניתן היה להמציא.[57]
האם ישוע אכן קם לתחייה?
עדי הראייה של אותם ימים אכן דיברו ופעלו כאילו האמינו בכל לבם שישוע קם לתחייה לאחר צליבתו. אין אף אל במיתולוגיה או בכל דת אחרת שחסידיו האמינו בו באדיקות שכזו.
אבל האם עלינו לקבל את תחייתו של ישוע מכוח האמונה בלבד, או שאולי יש לכך ראיות היסטוריות מבוססות? כמה ספקנים החלו לחקור את התיעוד ההיסטורי, בניסיון להפריך את סיפור התחייה. מה הם גילו?
לחץ כאן כדי לגלות: עלייה עשה ישוע מן המתים.
קרדיטים על המאמר (נלקח מתוך) :
תדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם 