סקירה של הפרשנות היהודית על המשיח
(עודכן לאחרונה: 11-11-13)
הדילמה הרבנית המודרנית
אחד הסודות השמורים ביותר בקהילה הרבנית המודרנית הנו ההיקף והאופי של הפרשנות הרבנית על המשיח. מבט חטוף בתוכן העניינים להלן יסביר מדוע: רבות מהמסקנות המיוחסות לחכמים נכבדים מתארות משיח הדומה באופן מביך למדי לישוע מנצרת (Jesus Christ בפי הנוצרים) על חייו וטענותיו.
עובדה זו הביאה פוסקים מודרניים רבים, להמעיט ביודעין בחשיבות המשיח באמונה היהודית, בהכחישם את המרכזיות שהעניקו לו פרשנויות מוקדמות. עם זאת, ציפיות משיחיות שבות מעת לעת, ומתגלמות בימינו, בתנועות דוגמת חב"ד (שבראשית שנות התשעים, הללו את רבם, מנחם שניאורסון, כמלך משיח) וחסידי ברסלב (שרבם נחמן מברסלב טען שברשותו גבורה זהה לזו של המשיח). אלה השאירו את עניין המשיח חי בזיכרונם של יהודים רבים, והביאו לדרישה בלתי נמנעת לשיעורים רבניים בנושא.
בשל הקשיים הכרוכים ב"הגנה" על תלמידים יהודים מפני הסקת מסקנות 'לא נכונות', הרבנים הגבילו במידה רבה את הלימוד על המשיח לאזכורים מעטים יחסית הנחשבים בטוחים כיוון שלא התגשמו עדיין. לרוב מתמקדים שעורים אלה יותר בחשיפת פרשנויות נוצריות של התנ"ך בטענה שלא הצליחו לטפל במידה מספקת בעברית של הפסקאות. בדרך זו, הם "מוכיחים" כי המשיח עדיין לא בא; או שכשהוא יבוא, הוא לא יהיה "בן אלוהים" או משהו מכל הדברים המוכרזים בברית החדשה. הקלף המנצח בכל ויכוח על הכתובים המשיחיים הנו הבקיאות בעברית המקראית הנתונה בידי הממסד הרבני.
אולם מניסיוננו, מורים יהודיים אלה נוטים לסכל הצגת שאלות על פסקאות הכתובים שקשה שלא לשייך לישוע, בדיוק בשל המשתמע מהם בעברית.
בחלק מהחוגים הרבניים, התנ"ך כולו נחשב לשדה מוקשים מסיבה זו – ומסוכן אף יותר למי שהעברית שלהם טובה דיו כדי ללמוד אותו בעצמם. רב ישראלי נערץ (שנפטר בינתיים) שהבחין פעם בתלמיד ישיבה הקורא לאיטו את התנ"ך, הזהיר אותו בחומרה שאם הוא יתמיד בפעילות הזו ללא הסתמכות על פרשנות מסורתית (פרשנות רבנית), הוא "חס ושלום – יתנצר ". (זה נודע לנו מפיו של תלמיד הישיבה עצמו – שלימוד התנ"ך ששקד עליו אישר בסופו של דבר את ישוע כמשיח ואף חיזק את חובתו להישאר יהודי נאמן לתורה.)
דילמה רבנית זו נוצרה בחלקה בידי חכמים שחיו לפני עִתּוֹת הגויים- נוצרים. ההשקפות שהיו להם בהתייחס למשיח היו דומות יותר לאלה של הברית החדשה משאנטי-מיסיונר ממוצע מוכן יהיה להודות; השקפות אלה נוצרו בהעדר השפעה של לחץ נוצרי, מה שלא מותיר כל סיבה שרירה לדחותם. אולם מה שמדהים עוד יותר הנו היקף הפרשנויות הרבניות, לאחר שהכנסייה המאורגנת החלה לרדוף יהודים, אשר (על אף דחייתם הרשמית אותו) המשיכו לשרטט את דיוקנו של ישוע. לתלמידי חכמים אלה היה עניין רב יותר בשימור נאמן של כתבי מוריהם מאשר בהשפעה על מחלוקות בין הכנסייה לבית-הכנסת.
לדוגמה, אחדות דעים רבנית לגבי ישעיהו נג כתיאור של המשיח נותרה עד המאה ה-6 לספירה, ורבנים שאישרו את דעת הרוב הזו (נגד הזרם הגואה של הדחייה) ניתן למצוא עד המאה ה-16 (ר' להלן). העובדה כי חלקם עדיין אישר את התמה המשיחית של ישעיהו נג, אפילו בתקופות שרדפו והתעמרו בהם בשל "דחיית המשיח", הנה הלל לנאמנותם של רבנים אלה להארה שאכן ראו.
נוכל לשער שמשה לא יקום לבדו להאשים את מי שטוענים להיותם תלמידיו שעה שהם דוחים את דבריו (יוח' ה: 45 -46)- אלא אולי גם מורי תורה מוקדמים אלה, שהבחינו נכוחה באישיותו של המשיח, להם הקהילה הרבנית המודרנית מתיימרת לשמור אמונים שעה שהיא כופרת בהוראתם.
להלן פרשנויות מייצגות ממקורות רבניים על המשיח המתארות בבירור את ישוע או תומכות בטענותיו על עצמו. חלק מהמקורות והתאריכים שבידנו נלקחו ממחקרו של ד"ר רפאל פטאי המנוח, חוקר ישראלי שככול הנראה חשב את משיח ללא יותר מאשר אגדה מרשימה רבת עוצמה, אבל מי שקיבץ (ואולי בשל ריחוקו) אוסף חסר תקדים של פרשנות רבנית בנושא. ספרו של פטאי באנגלית, The Messiah Texts, שנדפס לראשונה ב- 1979 (Avon Books), אזל בדפוס משך מספר שנים. אנו שמחים לבשר כעת על חזרתו לדפוס (Wayne State U Press, 1988) והנו זמין באמזון.
יעדים, מניעים ושיטות
במאמר זה, נבקש בפשטות להניח על השולחן את המקורות היהודיים, לשיקולם של תלמידי התורה ומוריהם. אנו בעיקר מקווים שיקראו את המאמר אנטי-מיסיונרים ומי שלמדו עם אנטי-מיסיונרים. באם הוראתם על המשיח אישרה את מה שתמיד חשבת, או עוררה בך ספקות לגבי מה שפעם חשבת, האמת המוצגת כאן תשחרר אותך לקבל החלטה מושכלת במלואה.
מילה לאחינו באמונה: עליך להבין כי מטרת האסופה שלו איננה לספק בידך כלי להתנצחויות עם יהודים דתיים. תחת זאת, אנו מקווים שהראיות שנציג יינסכו בך ביטחון, חמלה ותקווה:
בטחון שאמונה בבן האלוהים המבוססת על התורה איננה "בלתי אפשרית עבור היהודים", אלא מתכתבת עם הוראה (לא מצונזרת) יהודית;
חמלה כלפי מי שבעולם הרבני היו מקבלים את ישוע לפני זמן רב, לו ידעו מה חכמינו באמת אמרו אודות המשיח;
תקווה שיהיו מי שבקהילת התורה יקבלו את עדותם של מורים מוקדמים, כנים אלה ויכנסו לימות המשיח.
תן דעתך: מחקר זה עושה שימוש בשיטות יהודיות ולא נוצריות של קריאה ופרשנות של כתבי הקודש בעברית. לקורא שאינו מכיר את ההבדל, או שאינו רגיל לשיטות פרשנות רבניות, אנו ממליצים מאוד לקרוא את המאמר (כעת באנגלית בלבד), "כיצד לקרוא את התורה מבעד לעיניים יהודיות", לפני שתמשיך.
במה שונה גרסה זו של "פרשנות יהודית על המשיח"? הגרסה הקודמת, שפורסמה באתר משיבי ציון במהלך 2012, חוברה לאחר יותר מ 4 שנות מחקר. מאז, גישה חופשית לספריות כתבי יד שהופיעו באינטרנט, סיפקה מקורות בעברית לציטוטי הרבנים שמצאנו באנגלית בלבד. גרסה זו כוללת עדכון של ציטוטים קודמים באנגלית על מנת לשקף בצורה מדויקת יותר את העברית, הוספת פרטים לצד מקורות באנגלית שהשמיטו הקשר חשוב, ומקצת חומר חדש לגמרי (בתרגום חופשי לאנגלית). מחקנו גם כמה ציטוטים שלא הצלחנו לאתר בעברית. קוראי עברית המעוניינים לעיין במקורות המקוריים בעצמם מוזמנים ללחוץ על הקישורים. את קטעי התרגום מהתלמוד הבבלי (BT) ניתן להשוות לתרגום שונצינו לאנגלית, הנגיש כאן. חלקים גדולים מהמשנה ניתן למצוא כאן, בעברית ובאנגלית.
עשינו כל שביכולתנו על מנת לבדוק את הדיוק של כלל המידע המוצג כאן. כל מי שישלח לנו תיעוד של שגיאה מצדנו, יזכה לתודתנו, ללא קשר לצד שהוא מייצג במחלוקת על המשיח.
תוכן עניינים לעיון מזורז
1. טרום קיומו של המשיח, בן דוד.
1א. משיח בן דוד, אך גדול מדוד.
1ב. משיח בן אברהם, אך גדול מאברהם.
2. המשיח שווה לאלוהים בשמו, כבודו וגבורתו להושיע.
2א. אלוהים עצמו ישכון עם בני האדם.
4א. בצדקתו, ייסורי המשיח מסירים מאתנו את החטאים והופכים אותנו לצדיקים.
4ב. כפרת המשיח כוללת את כל בני האדם בכל עידן.
4ג. המשיח ועקדת יצחק.
4ד. המשיח המתייסר – בן יוסף / אפרים, או בן דוד?
5. המשיח ימחץ את השטן יגאל אותנו מעבדות רוחנית, ישמרנו לאלוהים.
6א. "וגם אִם־יִתְמַהְמָהּ…"
6ב. אירועים הנזכרים בתלמוד המתרחשים בעת מותו של ישוע.
6ג. משמעותן של תקופות בנות 40 שנה
7. מדוע אירע החורבן בשנת 70 לסה"נ? תשובות הרבנים לחורבן הבית.
7א. שגיאות הרבנים לגבי למשיח והשלכותיהן.
9א. המשיח מוסתר לימין האלוהים.
10. ימות המשיח – ברית חדשה, כוהן חדש, תורה חדשה.
10א. ימות המשיח –תחיית המתים, המשפט, אחדות אלוהים.
1. טרום קיומו של המשיח, בן דוד.
ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאתיו מקדם מימי עולם
לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל:
(מיכה ה:1 -2)
פסוק זה משמש בתלמוד ובמדרש כסימוכין למשיח בן דוד (מסכת יומא י ע"א, סנהדרין צח ע"ב, שיר השירים רבה ז:14, א). רש"י, בפרשנותו לפסוק, ייחס גם את תהל' קיח:22 למשיח בן דוד: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים; הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה". מאות שנים לפני רש"י, הדגישה הברית החדשה קשר זה שוב ושוב (מתי כא:42, מרק' יב:10, לוק' כ:17, מה"ש ד:11, פטר"א ב:7).
אם כן, מה כוונת הנאמר "וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם"? האם זה אומר שהמשיח איכשהו היה קיים לפני דוד?
"מִקֶּדֶם" ( מ -קדם) מופיע גם בבראשית, במשמעות של "ממזרח":
ויטע ה' אלהים גן-בעדן מקדם וישם שם את-האדם אשר יצר:
(בראשית ב:8)
בשל השימוש במקדם, התלמוד מלמד כי גן-העדן היה אחד משבעת הדברים שנבראו לפני העולם (מסכת נדרים לט ע"ב). לומר לפי הפסוקים במיכה שהמשיח מוצאו "ממזרח" לא יהיה הגיוני, שכן נאמר באותו מקום כי מוצאו מבית לחם; לפיכך זה מרמז כי מוצא המשיח החל לפני בריאת העולם. אבל אם הוא צאצא של דוד, איך זה ייתכן?
למעשה, לא זו בלבד שהרבנים לימדו כי המשיח היה קיים לפני הבריאה, אלא שהוא גם השתתף בה (ברוחו) באופן פעיל:
ר"ש בן לקיש פתר … ורוח אלהים מרחפת [על פני תהום] זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) 'ונחה עליו רוח יי '.
(מדרש רבה – פרשת בראשית ב: ד )
הרעיון שהמשיח פועל עם (או אולי, כמו) רוח אלוהים בבריאה זוכה לחיזוק בישעיהו, פסוק שנבחן בהמשך. זה גם זוכה לחיזוק בהצהרה רבנית זו החוזרת על הקשר לעיל עם ישעיהו יא:2, ומוסיפה:
אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם נולד מלך המשיח, שעלה במחשבת עד שלא נברא העולם. כן הוא [אומר] 'ויצא חוטר מגזע ישי' (ישעיה י"א:א). אינו אומר כאן 'ויֵצֵא' אלא 'ויָצָא'.
(פסיקתא רבתי קנ”ב: א)
המדרש מתעקש, חוזר על ההצהרה לעיל ומוסיף, "מתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח." זה בהכרח מרמז על כך שהוא קדם לבריאת העולם. לפיכך יש לנו הסבר רבני ברור לזהותו של האחד אליו אמר אלוהים:
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:
(בראשית א:26)
במקומות אחרים, השוו החכמים את המשיח ל"אור" של אלוהים, כלומר, ההאצלה הרוחנית באמצעותה אנו "רואים" (תופסים) את האחד הנצחי הבלתי-נראה.
'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח' … (ישעיה ס:א) זה שנאמר ברוח הקודש ע״י דוד מלך ישראל: 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור' (תהלים ל״ו:י). מהו 'באורך נראה אור' ? איזה אור שכנסת ישראל מצפה? זה אורו של משיח, שנאמר: 'וירא אלהים את האור כי טוב' (בראשית א:ד). מלמד שצפה הקדוש ברוך הוא במשיח ובמעשיו קודם שנברא העולם.
(פסיקתא רבתי קסא:א)
1א. משיח בן דוד, אך גדול מדוד.
על-פי רבי פפא, משיח בן דוד יגדל במעמדו על אביו הקדום, ומכאן שדוד ישרתו, כסימוכין הוא מביא את מזמור קי:
לדוד מזמור נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך:
מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב איביך:
(תהילים קי:1 -2)
ישוע מנצרת הגיע לאותה מסקנה מאותה פסקה ואז המשיך ושאל, "אִם־דָּוִד קֹרֵא לוֹ [למשיח] אָדוֹן אֵיךְ הוּא בְּנוֹ?" (מתי כב: 42 -45)
על פי התורה בן נדרש לירוא ולכבד את הוריו, מה שהתורה שבעל פה מסבירה ככולל צייתנות ושירות כאחד. אולם במקרה של דוד והמשיח, נראה כי היחסים מתהפכים, המשיח למעשה הנו האב הקדום של דוד. (ראייה לכך שפסקה זו התקבלה מבחינה רבנית כמשויכת למשיח, נראה בהמשך פרק זה.)
כמו כן נקשר המשיח לדוד בדרך זו:
והקמתי לדוד צמח צדיק
אצמיח לדוד צמח צדקה
(ירמיה כג:5, לג:15)
זה אומר שהמשיח יהיה צאצא לדוד. עם זאת, ישעיהו מכנה אותו גם "שורש ישי [אבי דוד]":
והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד:
(ישעיה יא:10)
"שורש" זה כפי שראינו לעיל מזוהה בבראשית רבה ובפסיקתא רבתי עם המשיח המלכותי. אולם איך ייתכן שהמשיח הוא גם צמח דוד (כלומר, צאצאו), וגם שורש ישי (כלומר, אב קדום לאבי דוד)? הוא ודאי התקיים בצורה אחרת כלשהי טרם כניסתו לשושלת דוד.
1ב. משיח בן אברהם, אך גדול מאברהם.
מאשימיו של ישוע רצו לסקול אותו כי טען להיותו גדול מאברהם (יוח' ח: 53 -59). עם זאת, ההוראה הרבנית אכן מרוממת את המשיח מעל לאברהם:
'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים' וגו' (תהלים קכא). (זכריה ד) 'מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור', זה משיח בן דוד.
ולמה נקרא שמו 'הר הגדול'? שהוא גדול מן האבות, שנאמר: (ישעיה נב) 'הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד'.
ירום מאברהם…ונשא ממשה…וגבה כמלאכי השרת… לכך נאמר: 'מי אתה הר הגדול'. וממי הוא יוצא? מזרובבל.
(מדרש תנחומא, פרשת תולדות, פרק כז סימן יד)
לפיכך, עלינו להסיק כי ישוע לא עמד בפני סקילה משום שהכריז כי המשיח גדול מאברהם אלא משום שרמז כי הוא הנו 'הגדול' ההוא.
נציין כאן גם כי שושלת היוחסין של ישוע, הן דרך אמו והן דרך אביו המאמץ, נקשרת לדוד דרך זרובבל בן שאלתיאל (מתי א:12 ; לוק' ג:27). הדעה הרבנית כי המשיח יהיה מצאצאי זרובבל בן שאלתיאל נגזרת ככל הנראה מיתר הפסוק הנ"ל בזכריה,
והוציא [זרובבל] את-האבן הראשה
(זכריה ד:7)
2. המשיח שווה לאלוהים בשמו, כבודו וגבורתו להושיע.
כשהפרושים מחו בפני ישוע כי הוא משווה את עצמו לאלוהים, טענה הראויה לסקילה (יוח' י: 33), זה לא היה כפי שמסיקים היום בחוגים יהודים ונוצרים, מכיוון שהם ראו במשיח אדם בלבד. להיפך, דבריהם המדויקים ("…עַל־אֲשֶׁר אָדָם אַתָּה וַתַּעַשׂ עַצְמְךָ אֱלֹהִים") הוכיחו כי הם ראו בישוע אדם בלבד. בפסקה אחרת, מי שיצאו נגד ישוע, שוב הציגו ניגודים בין המשיח ל"אדם" שחשבו את ישוע (יוח' ז:27). רמזים אלה הוחמצו עקב המשיח המוגבל המוצג ביהדות המודרנית.
מבחינה היסטורית, פרשנים רבניים העניקו למשיח באופן חופשי כינויים השמורים לאלוהים לבדו, תוך שציטטו פסוקים מרכזיים לתימוכין. מסורת זו עדיין שורדת בחוגים מסוימים; לדוגמה, חסידי ברסלב, שכיבדו את רבם ומייסדם רבי נחמן בשם משיח, פנו אליו בספרות שלהם כ"רבנו הקדוש והנורא", תיאור של אלוהים בכתבי הקודש (ר' תהל' קיא :9) ובתפילות הרבניות.
למעשה, בהתחשב במסורת הרבנית של המשיח הנושא את שם אלוהים וגבורתו, הזיהוי של ישוע כבנו הכנוע של אלוהים היה למעשה זיהוי צנוע לשם השוואה, נקודה שהוא הדגיש להגנתו (יוח' י: 34 -38).
תשובתו למנהיגים היהודים (פ' 35) רמזה אפילו לכך שהיו מסורות שנקבו כל אדם אליו פנה דבר אלוהים, בכינוי "אלוהים". זה ניכר מהמזמור שציטט:
אני-אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם:
(תהלים פב:6)
אמנם נכון ש"אלוהים" יכול להשתמע גם כ"שופטים", וכנראה אכן כך (מההקשר), כאן עם זאת המשמעות הנה בוזמנית "אלוהים" מאחר וזה מופיע במקביל ל"בני עליון". שים לב כי זה מיוחס לבני אדם בלבד- למרבה האירוניה המקבילה בשלה הפרושים בקשו לסקול את ישוע.
באמצעות הלוגיקה הרבנית של "קל וחומר" הוא הצביע על כך (יוח' י: 35 -38) שאם "מִי שֶׁהָיָה דְּבַר הָאֱלֹהִים אֲלֵיהֶם" ("עדת-אל" – תהל' פב:1) זכו לכינוי זה, גם בשעה שלא צייתו לדברו זה (ר' הקשר), על אחת כמה וכמה בנו שהיה נאמן בעשותו את מעשי אביו?
רבי יוסף אלבו (מאות 14 -15) ציין כי ישויות אחרות שנשאו את סמכותו של אלוהים זוהו כאלוהים עצמו, דוגמת המלאך שדיבר לגדעון (שופ' ו:12 -17) ו"דבר" אלוהים שפנה לאליהו (מלכ"א יט:9 -10). למעשה, גם חפצים מעשה ידי אדם כמו ארון הברית יכלו לשאת את שמו הקדוש של אלוהים. רבי אלבו התעקש שהארון נקרא למעשה "אלוהים" בפי משה, ו"אדון כל הארץ" בפי יהושע (במד' י:35- 36 ויהו' ג:11) "כי כן דרך הלשון לקרוא הדבר כשם בעל הדבר או מי שנמשך הדבר ממנו."
מה שהבדיל עמדה זו מאלילות, על פי רבי אלבו, הייתה ההכרה בכך שלפנות בדברים אל הדבר הנושא את שם אלוהים היה כמו לפנות לאלוהים עצמו:
וזה, להיות הדבר המושג לחוש מורה על דבר הנסתר הבלתי מושג, הנקרא פני ה' וכבוד ה'. ומכאן התירו הנביאים לעצמם לכנות הדבר הנראה אליהם בשם הדבר הנסתר הבלתי נראה, שהוא ה', עד שידברו עם המלאך או הכבוד הנראה אליהם כאילו הם מדברים עם השם יתברך…
ואין ספק כי לא היה אליהו משתבש לחשוב שהמדבר עמו בתחילה היה השם, שהרי אמר לו: 'צא ועמדת בהר לפני יי', ואעפ"כ היה מדבר עמו כאילו מדבר עם השם, ואמר 'כי עזבו בריתך בני ישראל.'
ואל זה רמזו רבותינו ז"ל באומרם: גדול כוחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה (בראשית רבה פרשה כ"ז). כלומר: גדול כוחן שמתירין עצמן לעשות דבר גדול כזה.
(רב יוסף אלבו, ספר העיקרים – מאמר שני פרק כח)
בהתאמה, "גדול כוחה" של עדות יוחנן השליח, המלמדת כי ישוע הפך את אלוהים הבלתי-נראה נגיש לישראל, ומשום כך יאה היה לקרוא לו "אלוהים":
אֵת הָאֱלֹהִים לֹא־רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם. הַבֵּן הַיָּחִיד אֲשֶׁר בְּחֵיק הָאָב הוּא הוֹדִיעַ.
(יוח' א:18- ר' גם יוח' ו:46 )
שאול החזיק באותה השקפה: אלוהים אחד שהנו בלתי-נראה ואינסופי, וייצוג אחד מושלם שלו – וכן גם לימד את היהודים והגויים (קול' א:15, טימ"א ב:5, טימ"א ו:16). כמו כן כשתומא הספקן הביט בפליאה בישוע שקם לתחייה וקרא לו, "אֲדֹנִי וֵאלֹהָי" (יוח' כ:28), אלילות היה הדבר הרחוק ביותר מדעתו. בתור יהודי, הוא פשוט הבין כי זה שתפס בחושיו במראה ובמגע היה שם במטרה מפורשת להציג בפניו את האלוהים הנסתר, הבלתי נראה של ישראל; לכן, יש לכנותו בשמו של מי שהוציא אותו מעצמו.
בהסתמך על תהילים עב', התלמוד אומר גם כי שמו של המשיח היה אחד משבעת הדברים שנבראו לפני העולם:
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח… שמו של משיח דכתיב (תהילים עב): 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו'.
(מסכת פסחים דף נד,א)
המילה "יָנִין" (שונה ל"יִנּוֹן" לקריאה בציבור) לא נמצאת בשום מקום אחר בתנ"ך. מכאן, קמה מסורת כי שמו של המשיח יהיה "ינון", כפי שציטטו רש"י (מיכה ה) ואחרים.
יתר הפסוק עב:17 מנבא כי מלך משיח זה יאומץ על ידי הגויים:
יהי שמו לעולם לפני שמש ינין שמו ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו:
ובהסתמך על השימוש במילה "נין" כצאצא (נין ונכד – ישע' יד:22), קריאה נהירה יותר תהה:
…לפני שמש שמו ינין [יוליד צאצא]…
קריאה זו מסייעת לנו להבין את הבסיס הרבני-תורתי להוראת השליחים כי גאולי אלוהים, כולל יהודים וגויים, נבחרו כבנים לאלוהים "לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל" (לדוגמה אפס' א:4- 5). אנו נבחן ראיות דומות להלן.
כבורא, לאלוהים יש גם שם אישי שבהכרח קודם לבריאתו. אם התורה נבראה לפני העולם, אז שמו המרומז של אלוהים ("י-ה-ו-ה", השם המפורש), הנכלל בתורה, ודאי היה קיים גם כן לפני העולם. לפי כמה רבנים מפורסמים, שם מיוחד זה עצמו היה שמו של המשיח הנזכר לעיל במזמור עב', שנברא "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ":
שמואל בר נחמני: א"ר יוחנן: ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים… משיח דכתיב (ירמיהו כג): 'וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו'.
(מסכת בבא בתרא דף עה,ב)
מה שמו של מלך המשיח? רבי אבא בר כהנא אמר: ה' שמו. שנאמר: (ירמיה כג) 'וזה שמו אשר יקראו, ה' צדקנו'.
שאמר רבי לוי: טוב למדינה ששמה כשם מלכה… ושם מלכה כשם אלוהיה, שנאמר: 'וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו'.
)איכה רבה, פרק א, עיני עיני יורדה מים(
אם כן שם זה, שהיה קיים לפני העולם, לפני התורה, היה ידוע לרבנים גם כשמו של המשיח. מעצם היותו נמנה בנפרד, יחד עם התורה, כאחד משבעת הדברים שנבראו לפני העולם, משתמע כי לפני הבריאה נקבע שהמשיח ייקרא בשם זה.
בתוך כך, זה מצביע על הצורך בקרב תלמידי ישוע להרחיב את הבנתם לגבי המונח: "שם ישוע". שים לב כי זה לא השם "ישוע" גרידא כפי שמניחים לעיתים קרובות. המונח מתייחס לשמו של אביו, אשר נמסר לישוע. ההבנה כי שם זה הוא הנושא את הסמכות (ולא שמו של ישוע) זכתה לאישור מפי ישוע עצמו (יוח' ה:43, יז:11- 12), ועל ידי שאול (פיל' ב:9, כש"שֵׁם נַעֲלֶה עַל־כָּל־שֵׁם" הנו ביטוי לשוני יהודי לשם המפורש).
אם כן כששאול כותב (פ' 10): ".. אֲשֶׁר בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ…" הוא מתכוון לשם "[השייך, המוענק ל] ישוע" בפסוק הקודם. שאול ידע היטב ש"תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ" לאלוהים לבדו (ר' רומ' יד:11 , מצטט את ישע' מה:23). משום כך הוא אומר כי לכרוע בשם שישוע נושא יוסיף "לִכְבוֹד אֱלֹהִים הָאָב" (פ' 11).
הקטע שלעיל באיגרת אל הפילפיים בברית החדשה מהווה אבן נגף מרכזית לשומרי תורה יהודים רבים, החשים עלבון מהרעיון לכרוע ברך לישוע. עם זאת, אם המשיח ייקרא בשם המפורש, השם הקדוש, באיזה אופן יש לכבדו? על פי פרשנות של ירמיהו ל:9 המיוחסת לרב, הוא יכובד באותו שירות הניתן לאלוהים:
רב יהודה: אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר, שנאמר (ירמיהו ל): 'ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם'. 'הקים' לא נאמר אלא 'אקים'. א"ל רב פפא לאביי: והכתיב (יחזקאל לז): '[ועבדי דוד מלך עליהם…] ודוד עבדי נשיא להם לעולם'. כגון [הדוד האחד] קיסר ו[הדוד השני] פלגי קיסר.
(מסכת סנהדרין דף צח,ב)
לפי הפרשנות של רב, הפועל היחיד בירמיהו ל:9 ,"וְעָבְדוּ" מתייחס לאלוהים ולמשיח כאחד. אלוהים על פי הביאור הרבני הנו מושא הפסוק ומכאן גם שהפועל מציין השתחוויה לאלוהים. לכן, לא זו בלבד שהמשיח נושא את שם אלוהים, הוא גם זוכה להשתחוויה הראויה לאלוהים.
בהשוואת מהותו של דוד המלך עם זו של המשיח, חסידי חב"ד מלמדים:
מהות המשיח הנה זהה למהותו של אלוהים, בעוד שדוד המלך חי – אף הוא חיי נצח. מקור חייו [של דוד] היה רק בעולם האצילות [הרמה הגבוהה ביותר של הבריאה], ואילו חיי המשיח מקורם במהות אלוהים עצמו.
[ציטוט של האדמו"ר מלובביץ האמצעי (1827 -1773) ואחרים, מתורגם מאנגלית]
ישנם שמות אחרים של אלוהים שהרבנים ייחסו למשיח:
שמונה שמות נקראו למשיח ואייה: ינון, צמח, פלא, ייעץ, משיח, אל, גבור, ואביעד שלום.
(מדרש משלי- הוצאת בובר)
חמישה מבין שמות אלה, נלקחו מישעיהו ט:5, לפחות שניים מהם מתאימים לאלוהים לבדו. כשאנו קוראים פסוק זה בצורתו המקורית ללא סימני הפיסוק המאוחרים, ולכן ללא חלוקה שרירותית בין השמות, נוכל להבחין בשמות אפשריים אחרים של אלוהים למשיח, במיוחד לאור פסוקים אחרים:
כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום:
המחבר של תרגום יהונתן (מאה ה-7 לסה"נ פרשנות ארמית) מנסח את הפסוק שלעיל בדרך זו:
ונקרא שמו מעולם: 'פלא, יועץ, אל-גיבור, החי לעד,' המשיח שבימיו ישרור שלום.
ישנה פסקה בשמות רבה (המאה ה-11 לסה"נ) המקבצת מספר פסוקים יחד, כל אחד מהם כמדומה מציין כי אלוהים, בישועת עמו, ייוושע בעצמו. המחבר מפרש פסוקים אלה כסימוכין לנוכחות אלוהים עם ישראל בעת צרתם ושהוא "ייוושע" יחד איתם:
אמר להם הקב"ה לישראל: 'אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה. כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם, שנאמר (תהלים צא): "עמו אנכי בצרה," ואני גואל לעצמי, שנא' (ישעיה נט): "וירא כי אין איש וישתומם וגו' [כי אין מפגיע ותושע לו זרעו]".'
וכן הוא אומר (זכריה ט): 'גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע', 'ומושיע' אין כתיב כאן, אלא 'ונושע'. הוי, אפילו אין בידכם מעשים, עושה הקב"ה בשבילו, שנאמר (ישעיה נו): 'כי קרובה ישועתי לבא'.
(שמות רבה, פרשת משפטים)
זכריה ט:9, המצוטט כאן, מוכר כסימוכין כה ברור על המשיח שהוא משמש כדי להפריך את עמדתו של רבי הילל (שהצהיר כי חזקיה היה המשיח המובטח ולכן אין לצפות למשיח עתידי):
אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל. חזקיה אימת הוה? בבית ראשון. ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (זכריה ט): 'גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך'.
(מסכת סנהדרין פרק יא, דף צט,א גמרא)
אותו סימוכין לפסקה זו מופיע בבראשית רבה עה:ו, צח:ט, קהלת רבה א:ט ובמקומות אחרים. כל אלה קדמו לשמות רבה בשלוש עד שבע מאות שנה (ר' מבוא לשמות רבה, מהדורת שונצינו).
בפסקה משמות רבה המצוטטת לעיל, המחבר מבין כי המלך הוא אלוהים, שבעצמו הנו "נושע" (הסבר זה מופיע גם בהערה של תרגום שונצינו). נראה כי יש כאן זהות ברורה בין אלוהים לבין המשיח; ושהמשיח בפסוק הנו מקביל ל"זרוע" אלוהים, שהושיעה לו, בפסוק הקודם, ישעיהו נט:16. "זרוע אלוהים" בפסוק איננה אדם, כיוון שהוא נפתח במילים "וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ…"
זרוע ה' הוא הכינוי השליט גם בישעיהו נג' (פס'1):
מי האמין לשמעתנו וזרוע ה' על-מי נגלתה:
בהמשך נראה כי פרק זה זכה בהסכמה פה אחד של הפוסקים המוקדמים כתיאור של המשיח.
אנו מוצאים זהות דומה בין המשיח לאלוהים בשיר השירים רבה:
כך לעתיד לבוא באין הנביאים ואומרים לירושלים (ישעיה ס, ד): 'בניך מרחוק יבאו,' והיא אומרת להם: 'מה איכפת לי.'
[ואומרים] (שם): 'ובנתיך על צד תאמנה', אמרה: 'מה איכפת לי.'
כיון שאמרו לה (זכריה ט, ט): 'הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע', אמרה: 'הא חדותא שלמה', שכתיב (שם): 'גילי מאד בת ציון', וכתיב (שם ב, יד): 'רני ושמחי בת ציון'. באותה שעה היא אומרת (ישעיה סא, י): 'שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי.'
(מדרש רבה, מגילת שיר השירים, פרשה א:"נגילה ונשמחה בך" (ב) )
בקטע הנזכר לעיל ( זכר' ב:14- 15), ישנה הכללה נוספת של הגויים, וגם זיהוי מפורש, פרדוקסלי ומלא של המשיח עם אלוהים:
רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה': ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך:
התופעה של אלוהים המזהה את המושיע גם כאלוהים מופיעה במקומות אחרים בתנ"ך:
כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם: ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלהיהם:
(הושע א:6 -7)כי כה אמר ה' צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו: כי הנני מניף את ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם וידעתם כי ה' צבאות שלחני:
(זכריה ב:12 -13)
אותו זיהוי עולה בישעיהו, ומוסיף שני ממדים: טרום קיומו של המשיח והקשר שלו עם רוח אלוהים:
קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה אדני ה' שלחני ורוחו:
(ישעיה מח:16)
2א. אלוהים עצמו ישכון עם בני האדם.
דומה שהפסוקים לעיל אומרים כי אלוהים שלח את עצמו בצורה (או שתי צורות) היכולות למעשה לשכון עם בני אדם. ביטויים כמו אלה הובנו על ידי לא מעט רבנים כמיוחסים לשכינה (צורה של הפועל "לשכון"), ייצוג נראה לעין של נוכחות אלוהים, שאינו שלמות האלוהים עצמו, אולם זוכה להתייחסות ככזה.
המקרים שלרוב זכו להתייחסות הם "התגלות אלוהים" בפני משה בסנה הבוער, בהר סיני, ובמשכן (אנצ' יודאיקה כרך יד' עמ' 1- 1350). לפעמים להופעות אלה היה מה שנראה כגוף הדומה לגופנו, אולם לעיתים נראו רק ענן או עמוד אש. בכל מקרה, הדבר שנראה או שנשמע הובן לרבנים כנמסר על ידי אלוהים לטובת העד האנושי; ולמרות שזה עשוי להיות רמז למשהו בטבע אלוהים, אין להבין שום צורה או קול כאלוהים ממש, שכן אלה תופעות ברואות, והוא הנו הבורא.
עם זאת, ברוא שנשא את שם אלוהים נשא גם בסמכותו המלאה, והיה להישמע אליו כאלוהים עצמו; שתי דוגמאות לכך הן המלאך שנשלח להוביל את ישראל אל הארץ (שמו' כג:20-23), והנביא כמשה אשר יבוא אחריו (דבר' יח:18-19).
משה (בסוכה כח,א) ודוד (בפסחים קי"ז,א) מתוארים כמי ששרתה עליהם השכינה, על דוד לצורך כתיבת תהילים. מאחר והמשיח יהיה גדול מדוד (סנהדרין צח,ב על ירמ' ל:9, יחז' לז:25), למרות היותו צאצאו; ומאחר, וכפי שראינו, המשיח ייקרא בשם אלוהים (לא כן משה ודוד); ויכובד בסוג השירות הראוי לאלוהים (לא כן משה ודוד); המסקנה היא כי הקשר של המשיח לשכינה יהיה מופלא יותר מזה של משה או דוד.
לכן נבואות אלה על המשיח המצביעות על כך שהוא היה קיים לפני דוד או שהוא מייצג את אלוהים או שהוא ניחן בצדקה ייחודית, מתייחסות לשכינה בו; ונבואות אלה המדברות עליו כעל צאצא דוד, מדברות על מוצאו הפיזי. המשיח כמצטייר בתנ"ך יהיה איחוד של השכינה ואדם באורח מופלא יותר משהיו מי מהנביאים.
הרעיון שהשכינה מאחדת את חיי אלוהים עם זרע פיזי ברחמה של בתולה הנו חסר תקדים, אבל לא יהיה נכון לומר כי הרבנים לא מכירים ביכולתו של אלוהים לבצע מעשה על-טבעי כזה. בניגוד לטענות של רוב הפוסקים היום, ישעיהו ז :14 הובן כמנבא לידה משמעותית לפיה אלוהים עצמו ישכון עם בני אדם.
לכן יתן אדני הוא לכם אות הנה העלמה הרה וילדת בן וקראת שמו עמנו אל:
רש"י (1040- 1105 לסה"נ) אמר על פסוק זה:
"עמנואל" – לומר שיהא צורנו עמנו, וזה האות: שהרי נערה היא ולא נתנבאית מימיה. ובזו תשרה בה רוה"ק [רוח הקודש]. וזהו שנאמר למטה 'ואקרב אל הנביאה' וגו'. ולא מצינו אשת נביא שנקראה 'נביאה' אלא אם כן התנבאה.
(מקראות גדולות ישעיהו ז:14 )
ההוראה הרבנית המקובלת גורסת כי האישה בפסוק זה לא הייתה בתולה (למרותשהמילה עלמה מאפשרת זאת), ושהילד היה חזקיהו, בנו של אחז. על פי התלמוד (סנהדרין צח, ב –צט,א), הייתה זו דעתו של רבי הילל הגדול; מה שהביא אותו להסיק כי לא יהיה משיח לישראל בעתיד, מאחר שהוא כבר הגיע (דעה הנדחית במפורש בפסקה התלמודית). הוראה זו מצמצת את נבואת "עמנואל" לנבואת נחמה לאחז, במתן מגבלת זמן לנפילת שני מלכים אלימים. אולם רש"י, בפרשנות לעיל, דחה את היפותזת חזקיהו:
ויש פותרין שעל חזקיהו נאמר. ואי אפשר, שהרי כשאתה מונה שנותיו, תמצא שנולד חזקיה לפני מלכות אביו ט' שנים.
רש"י גם התעקש שיש כאן "אות" משמעותי יותר, פרי מעורבות ישירה של אלוהים עם האישה. הוא הסיק כי גבורת רוח הקודש על האם יגרום לה להתנבא בפעם הראשונה בחייה. בהתאם לעיקרון הרבני של "קל וחומר", עד כמה תגדל השפעת גבורה זו על הילד שהנו מוקד הנבואה? עם זאת איננו מוצאים תיעוד של הלידה או פעילות של מישהו בשם עמנואל בנביאים, בתקופת אחז או לאחר מכן.
נציין כי גרסה חלופית לפרשנות רש"י נפוצה, בה מופיע "התעברה" במקום "נתנבאית"; רק הגרסה השנייה מקובלת על החכמים של היום. אל לנו לבלבל זאת עם ההתנגדות היהודית המוכרת יותר לתרגום של "עלמה", שאף מתרגמים יהודים פרשו כ"virgin" בפסקאות פחות שנויות במחלוקת (ר' The Harvkavy Bible, Hebrew Publishing Co. , 1951 – ברא' כד:43, שיר השירים א:3, ו:8, ו The Jerusalem Bible, Koren Publishers , 1983 – שיר השירים א:3).
על כל פנים, רש"י הפך את המחלוקת על התרגום למיותרת כשהוסיף:
ויש פותרין שזה האות: שעלמה היתה ואינה ראויה לולד.
הערה מסכמת זו לרוב צונזרה על ידי אנטי-מיסיונרים. היא מרמזת כי "האות" גבר על מחסום טבעי ליכולתה ללדת, מכשול הנמסר בתיאור "עלמה". אם איננו מוכנים לפרש "ואינה ראויה לוולד" כשיפוט מוסרי (כלומר שנערה זו שהייתה ראויה להיות נביאה איכשהו לא הייתה ראויה להיות אם), עלינו להניח שנערה זו לא הייתה ראויה ללדת רק מכיוון שהייתה צעירה מדי. מה שמרמז כי נישואין ויחסי מין היו כמו כן פסולים לגילה. אם כן לא משנה איך תורגמה "עלמה", הנערה נתפסה כבתולה בימיו של רש"י.
כאישור שלא מרצון, יש לנו הצהרה מעניינת של הרמב"ם:
אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך, נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה – על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו – וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'.
(מורה נבוכים חלק ב' פרק ו' )
הרמב"ם דחה אמונה כזו בגבורת אלוהים; הוא פתח ההערה זו: "כמה חמור עיוורון הסכלים… " הוא עצמו האמין כי "הכוחות הטבעיים והמלאכים הנם זהים". עם זאת, השימוש שלו בדוגמה זו (מכל השלל) רומז על קיומם של "חכמי ישראל" בימיו שיכלו להשתעשע ברעיון שאלוהים יעקוף תהליך התעברות טבעי, ויצור עובר ברחם האישה בפעולה אלוהית. מאחר שישעיהו ז :14 הנה ההתייחסות היחידה בתנ"ך לאפשרות כזו, אנו מניחים כי הלעג של הרמב"ם היה תגובה מתוסכלת לרבנים שציפו שעמנואל ייוולד בלידה ניסית.
ד"ר פרידלנדר, סמכות יהודית, ומתרגם של ספרות הרמב"ם המקורית (מערבית לאנגלית), כתב על ההתנגדות הרבנית לעמדת הרמב"ם ברגע שזה נעשה זמין בעברית: "מורה נבוכים שימח רבים, אך גם זכה בהרבה ביקורת שלילית בשל ההשקפות הייחודיות שהחזיק הרמב"ם בדבר מלאכים, הנבואה, ונסים", מחלוקת שהמשיכה ל"פלג את הקהילה" זמן רב לאחר מותו של הרמב"ם. (עמ' 20 בספרות לעיל)
3. המשיח כבן האלוהים ובן האדם.
את הטענה של ישוע כי אלוהים הנו אביו מספר מועט של רבנים היו נכונים לקבל כאמירה שאין בה גידוף. מכל מקום, אם הוא היה למעשה שילוב של השכינה וגוף משושלת בית דוד, זה תואם היטב את הנבואות שכבר בחנו עד כה, וכן את פרשנויותיהן הרבניות. הכינוי "בן האלוהים" לאישיות כזו יתאים באותה מידה כמו "בן דוד".
למעשה התוכחה במשלי, נדמה, תשתיק כל מי שמתיימר להיות חכם ועדיין אינו יודע שלאלוהים יש בן:
כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי: ולא למדתי חכמה ודעת קדשים אדע:
מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ:
מה שמו ומה שם בנו כי תדע:
(משלי ל:2 -4)
פרשנויות רבניות אחרות מזהות את בן אלוהים בתהילים ב' כמשיח:
משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה: 'שאל ממני דבר ואתן לך,' שנאמר (תהילים ב) 'אספרה אל חוק' וגו' 'אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך'.
(מסכת סוכה דף נב,א)
'ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי. [ברשית טו:2]' אמר רבי יונתן: ג' הן שנאמר בהם [להם] 'שאל' ואלו הן: שלמה ואחז ומלך המשיח… מלך המשיח, דכתיב ביה (תהלים ב) 'שאל ממני ואתנה גוים נחלתך'.
( מדרש רבה בראשית פרשת לך לך מד,ח)
שוב אנו רואים כי הגויים נכללים ב"נחלת" המשיח, אף-על-פי שהוא מולך מ"צִיּוֹן, הַר־קָדְשִׁי" (פס' 6).
ראינו קודם כיצד המשיח לא רק יישא את שמו הקדוש של אלוהים, אלא יקבל את אותם כבוד והשתחוויה. בדעה זו החזיק רבי עקיבא, שאמר כי המשיח ישב על כיסא לצד אלוהים (אנצ' יודאיקה כרך 11, עמ' 1411, מתורגם מאנגלית).
אותו שוויון מיוחס לכינוי ולאישיות של "בן האדם" המצטייר בדניאל ז :13 -14, ומתואר בהרחבה בספר חנוך (כתבים חיצוניים שהופיעה בסביבות 150 שנה לפני ישוע). הקטעים הבאים הם מתרגום לעברית ב-1892 (נכס של ספריית חב"ד- לובביץ'), שמתרגמו היהודי העיר כי הספר נמסר "לזרים" (נוצרים) עד שתרגומו השיב את "היקרים ממטמונים לבעליהם הראשונים". שוב, נציין כי בן האדם הזה, מזוהה גם כאן כמשיח, ובנו של אדון הרוחות, שהיה קיים מלפני הבריאה:
ובעת ההיא נקרא בן האדם ההוא אל אדון הרוחות ושמו בא לפני עתיק הימים: וטרם יבראו השמש והאותות וטרם יעשו ככבי השמים נקרא שמו לפני אדון הרוחות: הוא יהיה מטה הצדיקים והקדושים עליו יתמכו ולא יפלו והוא יהיה אור הגוים ותקות העצובים בלבם: לפניו יפלו וישתחוו כל יושבי הארץ ויברכו וישבחו ויזמרו אל שם אדון הרוחות: ולכן נבחר ונחבא היה לפניו טרם תברא הארץ ועד העולם יהיה לפניו:
ואדון הרוחות גלה אותו בחכמתו אל הקדושים והצדיקים כי ישמר את נחלת הצדיקים על אשר שנאו את עולם החמס הזה ויבזוהו וישנאו את כל מעשיו ודרכיו בשם אדון הרוחות כי בשמו יושעו והוא יהיה נוקם חייהם: והיה בימים ההמה ישפלו פני מלכי הארץ והעריצים מושלי הארץ בעבור מעשי ידיהם ולא יצילו את נפשם ביום פחדם וצרתם ואתנם בידי בחירי…
ובימי צרתם תהיה מנוחה על הארץ לפניו יפלו ולא יקומו ולא יקחם איש בידיו להקים אותם כי כפרו באדון הרוחות ומשיחו ויהי שם אדון הרוחות מברך:
(ספר חנוך מח:2 – 10)
ובימים ההמה דבר האדון לאמר קראו אל בני האדם והעידו להם על חכמתם הראו להם כי אתם מנהליהם ושכרם הרבה על הארץ : כי אני ובני נתחבר עמדם לעלם [וילכו] בדרכי הצדק בכל ימי חייהם שמחו בני הצדק באמת כי שלום יהיה לכם:
(חנוך קה:1 -2)
התלמוד כמו כן מזהה את בן האדם כמשיח (במדבר רבא יג, יד, פרשנות לדני' ז:13- 14), וכן שואב שם אחר עבורו מהקטע בדניאל: "עַנְנֵי", או "הוא מהעננים". זה מפורש יותר בקטע מדרשי:
ועתה נאמר בשבחו של מלך המשיח שעתיד לבוא עם ענני שמיא ושני שרפים מימינו ומשמאלו, שנאמר: 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש' .
(פרקי משיח – בית המדרש ח"ג 70) ["בר אנוש" בארמית משמע "בן אדם"]
קטע זה ממשיך לתאר את בוא המשיח בציטוט מחבקוק:
דור שבן דוד בא שרפי אש נשלחים בהיכל וכוכבים נראים כאש בכל מקום, ודבר שלוש שנים זו אחר זו, וזהו שלוחו של הקב"ה שנאמר (חבקוק ג:5): 'לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו'.
עם זאת נבואה זו הנה בבירור על אלוהים, הפסוק מתחיל ב: "יבוא אלוה מתימן.."
התמונה של בן האדם המשתמש בגבורת אלוהים כדי לשפוט את הארץ מתוארת גם בחנוך (נכתב כמה דורות לפני הברית החדשה):
ואדון הרוחות הושיב את בחירו על כסא תפארתו והוא ישפט את כל מעשי הקדושים בשמים ממעל ובמאזנים ישקל את מעשיהם: ובאשר ישא את פניו לשפט את דרכיהם הנסתרים בדבר (בשם) אדון הרוחות ואת ארחותיהם לפי דרכי המשפט הצדק אשר לה' עליון ויאמרו כלם בקול אחד ויברכו וישבחו וירוממו ויודו את שם אדון הרוחות:
(ספר חנוך סא:8 -9)
האפיון של בן האדם בחנוך תואם את זה של ישוע ושאול (השווה מתי כד:30- 31; תסל"א ד:16) מה שיכול להסביר מדוע יצירה זו שזכתה בעבר להכרה הוזנחה על ידי הקהילה הרבנית ולבסוף אבדה (לכל פרט ליהודים ונוצרים האתיופיים).
הוראה בתלמוד הבבלי המיוחסת לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח ע"א) מזהירה כי המשיח יגיע בעננים כבן האדם רק אם ישראל צדיקים (מצטט דני' ז:13); אם לא, הוא יגיע "כעני רוכב על חמור" (ציטוט זכר' ט:9). מטרת ההוראה לכאורה הנה להסביר כיצד שתי הנבואות על ביאת המשיח עשויות להיות נכונות. הוראה זו מתקשה לפתור את הבעיה, מאחר ולפי האופן שזה מובע כאן, האחת חייבת להתגשם על חשבון האחרת. אולם זה מספק ראייה להסכמה רבנית כי מצבו הרוחני של עם ישראל ישפיע על אופן הביאה של המשיח.
בהנחה שזה נלמד כבר בימיו של ישוע, בחירתו המכוונת בחמור לכניסתו האחרונה לירושלים (מתי כא:1- 5) יכולה להתפרש ככתב האישום הרבני שלו לבני דורו. עם זאת, הוא הבטיח לבוא בעננים כבן האדם בפעם הבאה (מתי כד:30; כו:64). זאת, בצד הבטחתו כי קבלת הפנים של ישראל באותה עת תהיה ראויה למשיח (מתי כג:39), יאשרו את מסקנותיו של רבי יהושע (למרות שלא באופן שהוא ציפה). זה גם פותר את הקושי של הנבואות הסותרות – בבוא העת, שתיהן תתקיימנה.
4. המשיח הסובל בשל חטאנו.
לפי אחד הסיפורים, אליהו הנביא הראה לרבי יהושע בן לוי, בן זמנו של רב ורבי יונתן (2 -3 לספירה), כי המשיח כבר נולד והיה לאדם בוגר. רבי יהושע פגש את אליהו מחוץ לקברו של רבי שמעון בן יוחאי ובשיחה שהתפתחה נאמר לו שהמשיח הנו אחד המצורעים מחוץ לשער העיר (סנהדרין צח,א).
ורבנן אמרי: חיוורא דבי רבי שמו, שנאמר (ישעיהו נג): 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה'.
(מסכת סנהדרין דף צח,ב)
בפסקה לא נמסרה הסיבה להיותו במצב זה, אולם זה מתאים למסורת רחבה יותר:
מהמילים "חיוורא" (ארמית), ו"נגוע" (בעברית), המתרגמים היהודים שאבו את שמו של המשיח באנגלית כ"the Leper Scholar". הסיבה לכך הנה הקשר של "נגע" עם צרעת (ר' ויק' יג לדוגמה), והשימוש במילה חיוור בתרגום אונקלוס ל"לבן" בעברית המתאר צרעת (ויק' יג:21, 26, 42- 43). התסמיך למילה זו הוביל להסכמה רבנית שישעיהו נג תאר את המשיח כ"מצורע".
הכתבים הרבניים הקרויים ספר זרובבל (מאות 7- 9 לסה"נ) משלבים קטעי פסוקים אחרים מישעיהו נג במפגש בין זרובבל (זה שחידש את בית המקדש) לבין המשיח המצורע:
וראיתי איש נבזה ופצוע. … ושאלתי לו: 'מה שם המקום הזה? '
ויאמר אליי: 'זו היא רומא רבה, שאני אסור בה בכלא, עד בוא קיצי' (נ"י: 'אני משיח השם, שאני אסור פה עד עת קץ').
וכשומעי זאת הסתרתי פניי רגע ממנו, ואשוב ואביט אליו, והסתרתי עוד כי יראתי.
ויאמר אליי: 'אל תירא, ואל תחת. למה אתה מחריש, והסתרת פניך ממני? '
ואומר: 'שמעתי שמעך, כי משיח אלוהי…'
(ספר זרובבל)
רות רבה, יצירה מדרשית מוקדמת שהסתמכה על התלמוד הירושלמי ולא הבבלי, מפרש את המילים של בועז לרות (רות ב:14) כנבואה על צאצאם המשיח.
מדבר במלך המשיח: 'גשי הלום' קרובי למלכות, 'ואכלת מן הלחם' זה לחמה של מלכות, 'וטבלת פתך בחומץ' אלו היסורין, שנאמר (ישעיה נ"ג): 'והוא מחולל מפשעינו.'
(מדרש רבה רות ה,ו)
עלינו לציין כי פסוקים בודדים מישעיהו נג שימשו לעיתים להורות על צדיקי ישראל, שבדומה סבלו למען שם אלוהים (לדוגמה ברכות ה,א). עם זאת, הפרשנות הנפוצה היום בקרב מורים רבניים -כלומר שישעיהו נג אינו מדבר על המשיח כלל, אלא רק על עם ישראל, לא נלמדה עד רש"י (המאה ה-11), ונותרה שנויה במחלוקת גם עד ללב המאה ה-13. בן התקופה, הרב משה כהן אבן קריספין, הגיב לתיאוריה זו בנזיפה נוקבת:
כמו אז נדמה לי כי הדלתות לפרשנות המילולית של הפרשה [ישעיהו נב:15- נג:12] נסגרו בפניהם, וכי 'הם התישו עצמם שעל מנת למצוא את הכניסה,' ['וילאו למצא הפתח' – ברשית יט:11] משזנחו את הידע של מורינו, 'ונטו אחר עיקשות ליבם' ['על שעזבם את תורתי…וילכו אחרי שררות לבם' – ירמיה ט:13 -14] ודעותיהם, אני שמח לפרשה לפי תורת רבותינו, של מלך משיח. ואהיה זהיר, כפי יכולתי, לדבוק במובן המילולי; לכן, אולי, אהיה חופשי מפרשנויות כפויות ומופרכות שאחרים נאשמו בהן.
(The Fifty-Third Chapter of Isaiah According to the Jewish Interpreters, Vol.2, תרגום ס. דרייבר וא. נויבאואר [ניו יורק: כתב, 1969], עמ' 99 -100, מתורגם מאנגלית) [ר' גם הדפסה מחודשת מצומצמת של כתבים אלה (ירושלים: קרן אחווה משיחית, 2011) עמ' 39].
הרב משה אלשיך (מגיד מהמאה ה־16 בצפת, ותלמידו של הרבי קארו, מחבר שולחן ערוך) כנראה התעלם לגמרי מהפרשנות של עם-ישראל, וקבע בפסקנות:
ואומרה כי הנה ר'ז'ל פ
ה אחד קיימו וקיבלו כי על מלך המשיח ידבר', ואחריהם ז"ל נמשוך.
(מראות הצובאות דר' משה אלשייך, פרשנות על ישעיה נב – עמ' נד,א)
לחכמים אלה הייתה סיבה טובה להיות דוגמטיים; אפילו הרמב"ם הרחיב על הפרק כולו כמתייחס למשיח (דרייבר ונויבאואר, עמ' 374 -375; מהדורת מחודשת, עמ' 210).
המחלוקת על ישעיהו נג נסובה סביב ההכרה כי כנות רבנית עשויה להיות מנוצלת (ונוצלה) בידי הכנסייה הנוצרית בימי הביניים כמכשיר קהה נגד היהודים. רבי יוסף בן כספי (1280 -1340 לסה"נ) דחק בקהילה הרבנית להטות את דעת הרוב לזו של רש"י, בטענה כי כישלון לעשות כן "ייתן מעמד לכופרים [המינים] לפרשו על ישו." (דרייבר ונויבאואר, עמ' 203) בהקשר זה, חשוב לשוב ולומר כי רש"י לא המציא את הפירוש על "עם ישראל"; יהודים למען יהדות בצדק מצביעים על כך שהשקפה חלופית זו מתוארכת לראשית הלחץ שהופעל על היהודים בחסות הכנסייה לדון בקטע זה מישעיהו עם הנוצרים (300 לסה"נ). מה שהאנטי-מיסיונרים נמנעים מלהזכיר זה ששתי השקפות "סותרות" אלה התקיימו זו בצד זו בקהילה הרבנית מבלי לבטל זו את זו לפחות 1000 שנים. (קורא שאינו מכיר את הקבלה הרבנית של "דעות סותרות" כתקפות בה במידה יכול לקרוא עוד אודות מנהג זה כאן.)
בהינתן החובה הרבנית האוניברסלית לקיים את דעת הרוב בכל מחיר (בבא מציעא נט ע"ב), ניתן להניח כי רש"י מעולם לא ציפה מרבנים מאוחרים יותר להחליף את ההסכמה הברורה של דורות רבים עם פרשנותו המשנית – בהחלט לא בעידן המודרני שלנו, כשהשלטון הכוחני של הכנסייה נעלם. עם זאת דעת הרוב הזו זוכה להתנגדות עזה היום יותר מאשר בימי הביניים, במידה כזו שמרבית לומדי התורה מאמינים עתה כי הפרשנות של ישעיהו נג על המשיח הנה המצאה נוצרית.
4א. בצדקתו, ייסורי המשיח מסירים מאתנו את החטאים והופכים אותנו לצדיקים.
הרבנים הכירו בכך שכל אדם זקוק לכפרה על חטאיו:
קבורה משום הבזיון [
הרקבות הגוף] היא? או משום כפרה [על חטאים] היא? …למדו מהעניין שקברו את הצדיקים…. ואם אמרת משום כפרה: האם צדיקים לכפרה צריכים? אמת! שכתוב (קהלת ז): 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'.
(מסכת סנהדרין דף מו,ב)
אמר לו (הרב אליעזר): 'עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה?' אמר לו: 'לימדתנו רבינו (קהלת ז): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".'
(מסכת סנהדרין דף קא,א)
סיפור דומה נזכר (ברכות כח,ב) שבו תלמידיו של יוחנן בן זכאי מתאספים סביב מיטת חוליו ומוצאים אותו ממרר בבכי. הם שואלים, "רבי, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?" בתשובה, מתוודה הצדיק כי הוא פוחד למות, כי אינו יודע אם סופו יהיה בגן עדן או בגיהינום.
שיעור נוסף באותה מסכת מזכיר רבנים המתוודים זה בזה שכל הייסורים שחוו הם או עם ישראל היו תוצאה של איזשהו חטא; רק רב אחד טען כי עשר אצבעותיו שמרו על עשרת הדיברות – אולם (לפי ההוראה) התרברבות זו הוכיחה שהוא חטא בענווה.
אותה הכרה מושרשת היטב ביהדות התורה בתפילות ליום כיפור, בהן נשמעים הדברים הבאים שוב ושוב:
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, (נ"א אָנָּא) תָּבוא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי ערֶף לומַר לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלא חָטָאנוּ. אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבותֵינוּ חָטָאנוּ:
(תפילת שחרית ליום כיפור)
לעומת זאת, משיח בן דוד נודע במיוחד בשל צדקתו. כתוב:
והקמתי לדוד צמח צדיק
אצמיח לדוד צמח צדקה
(ירמיה כב:5, לג:15)
מיד בהמשך נאמר:
בימיו תושע יהודה
בימים ההם תושע יהודה
(ירמיה כב:6, לג:16)
שם אלוהים שדנו בו קודם , "ה' צִדְקֵנוּ," מופיע כמו כן בשתי פסקאות אלה, אלא שבכל אחת מהם הוא מיוחס לאנשים אחרים. תחילה המשיח נקרא בשם זה, לציין שהוא יהיה התגלמות של צדקת אלוהים; בפסקה השנייה, אותו שם ניתן לירושלים, ו/או למי שנושעו.
דברים אלה מזכיר בבא בתרא עה ע"ב (צוטט קודם) כדי לציין כי שלושת אלה יישאו את שמו המיוחד של אלוהים (כלומר המשיח, ירושלים, והפדויים). בחיבור של שני הפסוקים, ניתן לראות כי הם נושאים את צדקת אלוהים: המשיח תחילה בזכות טבעית ואז הצדיקים וירושלים דרך ישועתו. לבסוף כל יהודה נושעים דרך שלושת אלה.
מחבר קהלת רבה מקשר את המשיח עם זמירות לצדיק:
למקום שהמתים מתכנסין לעוה"ב [לעולם הבא], שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח מ"ט (ישעיה כ"ד): 'מכנף הארץ זמרות שמענו' ואומר (שם כ"ו) 'יחיו מתיך נבלתי יקומון.'
)מדרש קהלת רבה, פרשה א [ז] ז(
פסוק אחרון זה (ישע' כו :19) על פי המסורה, אומר: "נְבֵלָתִי" [יחיד], אף-על-פי שניתן לקרוא זאת "נבלותי" ברבים (כמו בתרגום JPS, המבטל את המסורת בדחיית נוה"מ תוך שהוא מורה על אפשרות "הגיונית" יותר). המסתורין המכוון שיצרה המסורה, והקישור של פסוק זה כאן עם ימות המשיח, מרמז על ההשקפה הרבנית כי מותו של המשיח איכשהו יקים את המתים.
הפסוק השני (ישע' כד :16) ממשיך לספר לנו מה היו "הזמירות" ש"שמענו": "צְבִי לַצַּדִּיק." מדוע צדקתו של אדם אחד תיוחד מעל לכל היתר? מי ראוי להיקרא בדרך זו מלבד אלוהים עצמו? אכן שמו של אלוהים מרומם בידי זמרים אלה (פ' 15), הבאים "מִיָּם [ממערב]" ו"ממזרח" (פ' 14- 15). אבל אם אלוהים הוא "הצדיק", מדוע המתים שקמו לתחייה שרים על זה רק "בימות המשיח"?
ואם זהו יום תחיית המתים ושירי הלל, מדוע תגובת ישעיהו כה נעכרת? בהמשך הפסוק נאמר:
ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו:
השפה מאוד מעורפלת, לרבות שם עצם עמום (רזי) שניתן לתרגמו בשלוש דרכים שונות (סוד \ חורבן \ רזון), ומילה שניתן לקרוא הן כ"בגדים" (מלבושים) והן כ"בוגדים" (מוסרים). זה מרמז כי הבוגדים יכלו לכסות על בגידתם בבגדיהם כלומר במראה שלהם או במעשיהם כלפי חוץ (ר' ישע' נט:6 שם ההקבלה בין בגד למעשים הנה מפורשת).
מה שאינו דו-משמעי הנו הטון של השברון והאשמה. צהלות השמחה המהללות את אלוהים הגיעו מ"אִיֵּי הַיָּם" (פ' 15 -14). הזמירות ל"צדיק" באו מ"מִכְּנַף הָאָרֶץ", לא מציון. הדוברים ככל הנראה הנם ישעיהו ועמו. מי אם כן הם אלה ש"בגידתם" גורמת לישראל לילל, ומי מואשמים בחורבן? (ר' סנהדרין צד ע"א , שם ישעיהו מילל מכיוון שהמשיח מתעכב.) או, אם יש להבין זאת כאלוהים האומר, "רָזִי־לִי" (לפי תרגום תלמוד שונצינו), האם אלוהים מעכב את המשיח בגלל "הבגידה" שהוא רואה, או עקב כישלונו של חזקיהו (הסבר המיוחס לבר קפרא של ציפורי, ורבי פפייס)?
באופן פרדוקסאלי, הצדיק נאמר יגיע לאחד הדורות החטאים ביותר בישראל. רבי ישמעאל (המאה -8 לסה"נ) תיאר את המצב המוסרי ככזה שבו ירבו השקרים, האמת תוסתר התורה תוסר, וחטאי ישראל ירבו (פרקי רבי אליעזר פרק ל, סוף). כתבים מהמאה ה-5 (ספר ההיכלות) מייחס את ישעיהו נט לדור של המשיח, מציין כי חטאם הבוטה ידרוש מאלוהים להושיע את צדיקו:
וכשר רואה הקנ״ה כי אין צדיק בדור ואין הסיד בארץ ואין צדקה בידי אדם, ואין איש כמשה ואין מפגיע כשמואל שבקש רחמים מלפני המקום על התשועה שיחזיר אותה לפניו לעשות בה תשועה לישראל – מיד זוכר הקב״ה צדקתו וחסדו ורחמיו של עצמו, ומושיע לעצמו את זרועו הגדולה, ותסמוך לו כל צדקתו כענין שנא׳:' וירא כי אין איש'.
(בית מדרש ה' (חדר חמישי) עמ' 189, מהדורה 1873 )
ההערה כי אלוהים “מושיע לעצמו את זרועו הגדולה” נגזרת משאר הפסוק החותם את המדרש:
וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו:
(ישעיה נט:16)
היא משמשת הפניה-צולבת רבנית לפסקה אחרת, שהנה במפורש על המשיח:
גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא…
(זכריה ט:9)
זה לרוב טושטש באנגלית בידי מתרגמים נוצרים ויהודים כ"הוא ניחן בישועה" (NASB), "הוא בעל ישועה" (KJV) או "הוא מנצח" (Judaica Press, משמש באתר תנ"ך חב"ד); אולם פירושים רבניים רבים נשארו נאמנים לעברית המתארת את היות המשיח "נושע". נושע ממה?
עלינו לשאול מדוע המלך המיוחל צריך "להיוושע" על ידי אלוהים, אם הוא המודל המושלם לצדקת אלוהים. המדרש לעיל מחלץ תשובה מפסוק המפתח והקשרו (ישע' נט). זהו דור חוטא במיוחד המברך על בואו, מצב המבטיח עוינות ושהצדיק יהיה זקוק להיוושע מכל אותם אנשים שהיו אמורים לקבל את פניו. זו הייתה גם המסקנה של רבנים אחרים, כמו שניווכח בהמשך. מדהים עוד יותר הנה הנכונות הרבנית להסיק כי אלוהים גם איכשהו "מושיע" את עצמו (ר' קודם שמות רבה).
הדור החוטא של המשיח מתואר בצורה גרפית יותר במשנה ובתלמוד, במיוחד בברייתא שהוסף על-ידי תלמידים של רבי. שים לב לאשמת המנהיגות היהודית:
(תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:)…בעקבות המשיח חוצפא יסגא ויקר יאמיר…והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות…וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. (מיכה ז[:6]) 'בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמתה, איבי איש אנשי ביתו. '
משנה סוטה פרק ט, ברייתא סוף סוטה (ראה גם גמרא סוטה מט,ב)
ישוע ציטט פסוק זה בהתייחס לדורו:
אַל־תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ לֹא בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם־חָרֶב. כִּי בָאתִי [ככתוב] לְהַפְרִיד בֵּין אִישׁ וְאָבִיו וּבֵין בַּת וְאִמָּהּ וּבֵין כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ׃ וְאֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.
(מתי י :34 -36)
בהנחה כי ההוראה הרבנית לעיל על מיכה ז כבר הופצה, ישוע השלים אותה כאן היות שהבין כי הוא עצמו יעורר את האויבות המשפחתית, תוקע טריז בין הצדיק (המעטים שקבלו אותו) לבין הרשעים (הרוב בדורו).
על-פי פסקה רבנית מרגשת מאוד, למשיח ניתנה הבחירה להימנע מהדחייה והסבל שבני בדורו יסבו לו:
התחיל הקב"ה מתנה עם מלך המשיח ואומר: 'הללו, [בני הדור] שגנוזים אצלך, עוונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל, ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקים את רוחך בעול, ובעוונותיהם של אלו עתידה לשונך לדבק בחכך. רצונך בכך?… שמא נפשך עצבה – אני טורדם מעכשיו!'
אמר לפניו: 'ריבון העולמים, בגילת נפשי ובשמחת ליבי אני מקבל עלי, על מנת שלא יאבד אחד מישראל. ולא חיים בלבד ייוושעו בימיי… אלא אף אותם שמתו מימות אדם הראשון ועד עכשיו. ולא אלו בלבד, אלא אף נפלים [שמתו בלידה] ייוושעו בימיי. ולא נפלים בלבד – אלא אף מי שעלה על דעתך לבראת ולא נבראו – ככה אני רוצה, בכך אני מקבל עלי!'
באותה שעה אומר לו הקב"ה: 'אפרים, משיח צדקי, כבר קבלת עליך מששת ימי בראשית; עכשיו יהא צער שלך כצער שלי!'
(פסיקתא רבתי קסא ב)
עם תובנה עמוקה ללבו של אלוהים ואיחודו עם המשיח, הפסקה ממשיכה ושמה בפי המשיח המתייסר מילים מתהילים, שבהן אלוהים מנחם אותו:
על אותה השעה [של סבל המשיח] היה דוד בוכה ואומר: 'יבש כחרס כחי' וגו' (תהלים כ״ב:16 ). באותה השעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אפרים משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי…'. באותה השעה אמר [אפרים] לפניו: 'רבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי, דיו לעבד שיהא כרבו.'
השווה בין ההצהרה של אפרים לבין זו שנעשתה על ידי ישוע אל תלמידיו (מתי י :24 -25), כדי להכינם לסבול התנכלויות למענו:
אין תלמיד עלה על רבו ועבד על אדניו׃ דיו לתלמיד להיות כרבו ולעבד להיות כאדניו.
4ב. כפרת המשיח כוללת את כל בני האדם בכל עידן.
הציטוט הקודם, מלבד התיאור המרגש של אהבת המשיח לישראל, מתאר גם השפעה מרחיקת לכת של ייסורי קורבנו: "אף אותם שמתו מימות אדם הראשון ועד עכשיו… אף נפלים … אף מי שעלה על דעתך לבראת ולא נבראו." בקיצור, המשיח היה אמור לפי החכמים לגאול את כל בני האדם בכל דור (כי כל בני האדם בכל מקום נזקקים לזה).
אפיונים רבניים אלה דומים להדהים להצהרת הברית החדשה:
לָכֵן כַּאֲשֶׁר בְּפֶשַׁע אֶחָד [של האדם הראשון] נֶאְשְׁמוּ כָּל־בְּנֵי־אָדָם כֵּן בִּזְכוּת אַחַת יִזְכּוּ כָל־בְּנֵי־אָדָם לַחַיִּים. כִּי כַּאֲשֶׁר בִּמְרִי הָאָדָם הָאֶחָד הָיוּ הָרַבִּים לְחַטָּאִים כֵּן בְּמִשְׁמַעַת הָאֶחָד יִהְיוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים.
(רומ' ה :18 -19)
וּבָרָצוֹן הַזֶּה [אחדות המשיח עם רצון אביו] מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת קָרְבַּן גּוּפוֹ שֶׁל־יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּפַעַם אֶחָת… כִּי הוּא בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לָנֶצַח אֶת־הַמְקֻדָּשִׁים.
(עבר' י: 10, 14)
ראוי גם לציין כי בפסקת פסיקתא לעיל, אלוהים מכריז כי המשיח קיבל את תפקידו להתייסר "מששת ימי בראשית, " ובכך מתארך את משימת הכפרה של המשיח, כמו גם את קיומו , מהיווסד תבל.
גם כאן מתגלה תמימות דעים יוצאת דופן עם הוראת הברית החדשה:
כִּי אִם־כֵּן הֲלֹא הָיָה־לוֹ [למשיח] לֵעָנוֹת פְּעָמִים רַבּוֹת מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם וְעַתָּה בְּקֵץ הָעִתִּים נִגְלָה בְּפַעַם אַחַת כְּדֵי־לְכַלֵּא אֶת־הַחֵטְא בְּזֶבַח נַפְשׁוֹ.
(עבר' ט :26)
[נגאלתם] בְּדַם יָקָר שֶׁל־שֶׂה תָמִים שֶׁאֵין־בּוֹ מוּם בְּדַם [נפשו של] הַמָּשִׁיחַ, הַנּוֹדָע מֵרֹאשׁ לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל…
(פטר"א א:19- 20)
וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ [למשיח השקר] אֲשֶׁר לֹא־נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתָם בְּסֵפֶר הַחַיִּים אֲשֶׁר לַשֶׂה הַטָּבוּחַ [המשיח האמתי] מִיּוֹם הִוָּסֵד תֵּבֵל.
(התגלות יג :8)
מאחר והרבנים הכירו בכך שקורבן הכפרה של המשיח יועד מהיווסד תבל, ושהוא מכסה את כל בני האדם עד אדם , לא יקשה עליהם לקבל (כהוראת עברים י :1 -4) כי לא הקורבנות המועלים בארץ יסירו את החטא אחרי ככלות הכול, אלא קורבן המשיח שהועלה/מועלה בשמיים.
עצם השם שניתן לקורבן הראשי בשירות הכהונה מרמז על זה. למרות שאלוהים קרא לו "עולת תמיד" (שמותכט:42), בני אדם אינם מסוגלים מבחינה פיזית להעלות קורבן אחד ללא הפוגה; במקרה הטוב, ניתן לחזור עליו אין ספור פעמים, יום ולילה. בספר במדבר כח :3, אלוהים חוזר על הציווי להעלאת קורבן זה, מפרט שני שיים (בבוקר ובערב) ועדיין קורא להם "עולת תמיד" אחת.
כפי שהתורה עצמה מצביעה, כלל שירות המשכן על כל פרטיו היו העתק של משהו שהיה קיים כבר עם אלוהים:
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו:
(שמות כה:9)
כותב הזוהר, אמנם אינו מתאר שירות של מקדש שמימי מהיווסד תבל, אבל מתאר את המשיח בשמיים כמי שמשתלט על תפקיד העלאת קורבנות הכפרה לאחר שחורבן בית המקדש הוביל להשבתתם בארץ:
המשיח נושא את קולו, ובוכה על החוטאים בקרבם [ישראל]. כה כתוב: 'וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ ' (ישע' נג:5)… בגן עדן ישנו היכל הנקרא היכל בני החולי. המשיח נכנס להיכל הזה ומקבץ אליו את כלל המחלות וכלל הכאבים וכלל סבלות ישראל כדי שיבואו עליו, והם באים עליו. והאם בכך לא יביא הקלה לישראל, ויישא את סבלם על עצמו, איש לא יוכל לשאת את הסבל שעל ישראל לעבור כיוון שזנחו את התורה…
כל עוד ישראל ישבו בארץ הקודש, הטקסים והקורבנות שהציגו (בבית המקדש) הסירו את כל המחלות הללו מן העולם; כעת (במהלך הגלות) המשיח מסיר אותם מילדי העולם.
(זוהר חלק ב' רי"ב ע"א – מצוטט בפטאי , עמ' 116, מתורגם מאנגלית)
בסיפור אחר, האבות ניגשים למשיח לאחר ייסוריו, תוהים אם שמא בכוונתו להעניש את בני דורו על רשעותם:
עתידים אבות העולם לעמוד בניסן, ואומרים לו: 'אפרים, משיח צדקנו, אף על פי שאנו אבותיך, אתה גדול ממנו, מפני שסבלת עונות בנינו, ועברו עליך מדות קשות שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים…[תהילים כב:] וכחך 'יבש כחרס'. כל אלו מפני עונות בנינו! רצונך יהנו בנינו מטובה זו שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישראל, שמא בשביל צער שנצטערת עליהם… אין דעתך נוחה מהם?'
אמר להם: 'אבות העולם! כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם ובשביל בניכם, ולכבודכם ולכבוד בניכם, שיהנו מטובה זו שהשפיע הקדוש ברוך הוא להם לישראל!'
אומרים לו אבות העולם: 'אפרים, משיח צדקנו – תנוח דעתך, שהנחת דעת קונך ודעתנו.'
אמר רבי שמעון בן פזי: באותה שעה מגביהו הקדוש ברוך הוא למשיח עד שמי השמים ופורש עליו מזיו כבודו.
פסיקתא רבתי קסב-ג
מדרש כונן מתאר את אליהו, משה, אהרון, דוד, שלמה והנביאים המצטרפים לאבות כדי לנחם את המשיח המתייסר. אליהו פונה אליו:
אליהו ז"ל תופשו בראשו ומניחו בחיקו ומחזיקו ואיל: 'סבול יסורין ודין מורך שמייסרך על הטאת ישראל, וכן כתוב [ישע' נג] "והוא מהולל מפשעינו מדוכא בעוונותינו", עד זמן שיבוא הקץ' .
מדרש כונן, מזרח גן עדן ו'
4ג . המשיח ועקדת יצחק.
תמונה רבנית נוספת של גאולת כפרה, המופיעה באופן בולט בראש השנה, הנה "עקידת יצחק", העולה בזיכרון בתקיעת השופר (המסמל את תחליף האיל בבן ברגע האחרון). כלל הסיפור (בראשית כב) נקרא ביום השני של ראש השנה כפרשה, ולאחר מכן נשמעת העתירה הבאה:
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אַהֲבַת הַקַדְמונִים, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּרִיָּה, וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ…
וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעו הַיּום בְּרַחֲמִים תִּזְכּר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוכֵר הַבְּרִית:
(מוסף לראש השנה נוסח ספרד – זיכרונות)
הרבנים מלמדים כי לא אברהם לבדו היה ראוי להלל על צייתנותו, אלא גם יצחק. האחרון היה אז אדם בוגר (בן 37 לפי המסורת היהודית- בראשית רבא נו:11, פרקי דרבי אליעזר לא), המסוגל בקלות להתנגד לניסיונות של אביו הקשיש לקשרו ולהעלותו לעולה. ההעדר לכאורה של מאבק אומר (למי שיש להם אוזניים לשמוע) כי יצחק ברצון מסר את חייו. קטע ממגילות ים המלח בעברית (מקודד 4Q225ומתוארך לשנים הראשונות לספירה) מצוטט על ידי החוקר ד"ר גארי גרומקי כ"ראייה המוקדמת ביותר (קדם-נוצרית) לסיפור הרבני של הקורבן העצמי מרצון של יצחק."
נוסח התפילה לעיל "וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעו הַיּום בְּרַחֲמִים" אולי אף מרמז כי יצחק ידע שקורבנו היה למען צאצאיו (עד לעת הזו), ושהוא היה נכון להיכנע מתוך חמלה כלפיהם.
החכמים ככל הנראה שיוו בדעתם את הנכונות של יצחק ליטול את חלקו בעקדה, בהשוואה המדהימה הזו עם הצליבה:
[בראשית כב:6] 'ויקח אברהם את עצי עולה [וישם על יצחק בנו]' – כזה שהוא טוען צלובו בכתפו …[פס' 8] 'וילכו שניהם יחדו' – זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.
(מדרש רבה פרשת וירא נו, ג)
קיימת גם דעה כי יצחק מת למעשה על המזבח ההוא וקם לתחייה:
ר' יהודה אומר: כיון שתגיע החרב על צוארו [של יצחק] פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיון שהשמיע [ה'] קולו מבין שני הכרובים ואמר (בראשית כב): 'אל תשלח ידך אל הנער', חזרה הנפש לגופו. והתירו ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות. באותה השעה פתח ואמר [תפילת העמידה] 'בא"י [ברוך אתה יי] מחיה המתים'.
(פרקי דרבי אליעזר פרק שלושים ואחד, נב-נט)
מסורת זו זוכה להתייחסות בעבר' יא:19:
וַיַּחֲשֹׁב [אברהם] בְּלִבּוֹ כִּי יָכוֹל אֱלֹהִים לְהַחֲיוֹת גַּם אֶת־הַמֵּתִים עַל־כֵּן גַּם־הוּשַׁב [יצחק] אֵלָיו לִהְיוֹת לְמָשָׁל.
אברהם הפגין בשני אופנים שהוא מבין כי המעמד כולו הנו נבואי. ראשית בהצהרתו ליצחק:
ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעלה בני:
(בראשית כב:8)
וכן בשם שהוא נתן למקום לאחר העקדה: לא "ה' הראה (סיפק)" אלא "ה' יִרְאֶה (יספק)…" (או "ה' יִרְאֶה" – מלשון לראות,או אף "ה' יִרָאֶה" – מלשון להראות, יתגלה). אופיו הנבואי של שם זה זוכה לחיזוק בהערה של משה, שכמו כן מבטא אותו בזמן עתיד:
אשר יאמר היום בהר ה' יראה:
(בראשית כב:14)
הרבנים הבינו כי העקדה היוותה את ה"מקורי" לקורבן המקדש הקרוי "עולת תמיד"; זה מתגלה בכבוד המיוחד שהם רוכשים לו בקריאת בראשית כב בתפילות הבוקר מדי יום לפני הקטע המנציח את הקורבן היומי (פרשת הקורבנות, כלומר "קורבן התמיד"). יתר על כן, קריאת "פרשת העקדה"לכשעצמה נפתחת בתפילה משמעותית (זיכרון העקדה):
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ… אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּורִיָּה, וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ… [פרשת העקדה]
(תפילת שחרית, השכמת הבוקר, תפילה לפני פרשת העקידה)
תיאור יוצא דופן זה של השמיים (שְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם ) יוצר חיבור בין העקדה לבין "שמי השמיים" הפנימיים שהינם "נצחיים" (או, קדומים). נוכחנו בזה גם בתפילת ראש השנה המתייחסת לעקדה (לעיל). השימוש ב"קֶדֶם", מדבר על הישועה הבאה לפתחנו מהמקום הקדום הזה, בדומה למיכה ה:1, נדון קודם, המתאר את המשיח, ש"מוצאותיו" גם כן מ"קדם".
החכמים שעתרו לאלוהים "פָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה" ללא ספק זיהו מהמילים, "אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה…", כי אברהם התנבא על עקדה שנעשתה בידי אלוהים, ולא אדם. בעוד שיצחק המילולי הוחלף בידי איל שאברהם העלה, האישיות שהוא ייצג תוקרב בידי אלוהים עצמו.
מהתיאור בתורה משתמע שאברהם חזה במאורע העתידי:
ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק:
(בראשית כב:4)
זה ככל הנראה היה מה שנתן לו את האמונה לומר למשרתיו שהם שניהם (הוא ויצחק) ישובו:
ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם:
(פס' 5)
הרעיון נתמך בראשית רבה, (פרשת לך-לך כב ), שם רבי עקיבא, בדיון עם רבי יוחנן בן זכאי, התעקש כי אכן ניתן לאברהם לחזות בעתיד: לא בלבד בעולם הזה, אלא גם בעולם העתיד לבוא. אם כך, זה אומר שהוא ראה גם את ימות המשיח, וזה זוכה לאישור מדברי ישוע עצמו:
אַבְרָהָם אֲבִיכֶם שָׂשׂ לִרְאוֹת אֶת־יוֹמִי וַיַּרְא וַיִּשְׂמָח. – יוח' ח :56
זה מביא אותנו לצד השני בעקדה : האב (המיוצג על-ידי אברהם), מוכן להעלות את "אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (ברא' כב:2). ובתחינה המצוטטת לעיל מתוך תפילת מוסף, אנו למעשה מפצירים באלוהים לנהוג כדוגמת אברהם.
לפנינו, אם כן, תמונה ארצית של העקדה הגדולה יותר ש"אֱלֹהִים יִרְאֶה" (יספק): "בן יחיד" כמו יצחק, שימסור מרצון את חייו בהכנעה לאביו, ובחמלה לזרעו; ואב כמו אברהם שחמלתו כלפינו קודמת אפילו לאהבתו לבנו היחיד. הם אחד בייעוד ואהבה כלפינו. זה איכשהו הובן מבחינה רבנית כמספק גאולה מהסוג המבוקש בראש השנה, "עקדה" שבגינה שופט כל הארץ סולח לעמו החוטא.
להוסיף על כך, התפילה האישית לאחר תקיעת השופר הראשונה (ביום השני של ראש השנה) כוללת פנייה זו לאלוהים:
יהי רצון מלפניך שתקיעת תשר"ת [סדר התקיעה] שאנחנו תוקעין תהא מרוקמת ביריעה על ידי הממונה, כשם שקבלת על ידי אליהו ז"ל וישוע שר הפנים ושר מט"ט, ותמלא עלינו ברחמים. ברוך אתה בעל הרחמים.
מחזור לעם ישראל לראש השנה, נוסח ספרד [הוצאת "סיני", תל אביב, 1989], סדר תקיעת שופר, עמ' 270)
תפילה דומה מופיעה ב יום הראשון של ראש השנה , מלבד העובדה שהשם "ישוע" מוחסר, ואחרי אליהו מופיע רק "מטטרון", הזוכה לכינוי "שר הַפָּנִים".
העובדה שמחזור מוסמך מציג את המבשר הנודע של המשיח [אליהו] יחד עם שם מוכר באופן חשוד [ישוע], הנושא כינוי לא מוכר ועם זאת נשגב בעליל [שר הַפָּנִים], צריכה לעורר הרמת גבה- והמון שאלות.
מה עשתה אישיות זו, שביכולתה לספק לנו זכאות לקריאת רחמים? אם הוא ראוי לכינוי כמו "שר- הפנים", מדוע מורינו לא מדברים עליו ועל משרתו? איך ייתכן שמישהו שהופקדה בידיו כזו משרה מדהימה (גם התרגום מרמז על מעמד אינטימי עם אלוהים) יזכה לאזכור יחיד, מעורפל פעם בשנה, שאפילו לא נאמר בקול רם, אלא רק נלחש באופן פרטי לאלוהים?
אנו מבקשים מאלוהים לקבל את צייתנותנו כזו של "ישוע שר הפנים ושר מטטרון". מדוע "ישוע" זה מופיע אחרי "אליהו הנביא", כפי שנהוג ביחס למשיח? מדוע שמו מוזכר יחד עם השר המסתורי "מטטרון", "ישות קדמונית" שמימית המתוארת בספרות הרבנית כאצילות העשירית והאחרונה של אלוהים (השכינה הנגלית לאדם), והנושאת את הכינוי המטלטל "יה הקטן"?
ותהייה אחרונה: מדוע "ישוע" אלמוני זה מופיע בתקיעת השופר לזיכרון ה"מוות" ו"התחייה" של בנו של אברהם, בצורה הזו כדי שחטאי ישראל יוכלו להיסלח?
אף אחת מהשאלות האלה לא נענות בליטורגיה של ראש השנה (או בכל מקום אחר, למיטב ידיעתנו). עם זאת, ההיסטוריה הרבנית מגלה כי העקידה לא נקשרה במקור עם ראש השנה כלל. המשנה (מגילה ג :5) מציין כי קריאת התורה ל- א' תשרי קשורה ליום תרועה (ויק' כג), בעוד שספר מתקופת המקדש השני המוקדמת, "היובלים" (לא נמצא בעברית), במפורש קושר את העקידה ליד' ניסן, או ערב פסח (יובלים יז:15– יח:19). לדיון מדוע העקידה הועברה לקצה השני של השנה היהודית, ראה Meditations for Nisan, No.5”" (באנגלית) באתר משיבי ציון.
בינתיים, נוכל להכיר בכך שהחכמים שגיבשו את הליטורגיה לעיל ביקשו לשמר את הקישורים בין השופר, העקידה והמשיח.
4ד. המשיח המתייסר – בן יוסף / אפרים, או בן דוד?
שמות חלופיים אלה עבור המשיח שימשו בסופו של דבר את הרבנים לייעד שני משיחים, כדי להסביר את שני הגורלות והמשרות הסותרים לכאורה שנובאו בידי הנביאים. במרבית המקרים, "בן יוסף" (באופן חופשי הוחלף עם "בן אפרים" או פשוט "אפרים") היה מי שיסבול וימות עבור החטא, ויידחה בידי בני דורו, כמו בציטוט הקודם ; "בן דוד" (או פשוט "דוד") היה מי שיושיע את ישראל מאויביה, ירומם בתהילת אלוהים, וישב על כיסא דוד לנצח.
מכל מקום, ישנן הצלבות מעניינות. קטעים מסוימים (כגון מדרש כונן המצוטט לעיל) מזהים את המשיח המיוסר כ"משיח בן דוד שאוהב ירושלים." ניתן למצוא אחרים המדברים על "אפרים" כשמו (היחיד) של משיח אלוהים (פסיקתא רבתי קסא, א, ר' להלן). כותבי הזוהר (א' כה ע"ב) מסכימים כי גם משיח בן יוסף יהיה צאצא לדוד; מה שמרמז על זכותו של אדם אחד לשני הכינויים.
ספרות רבנית מתעדת את הדיון בו ביקשו החכמים ליישב את מלכותו המפוארת, הנצחית של משיח בן דוד עם הסבל, הדחייה והמוות הצפויים לו. ההשערות לגבי משימות אלה ותזמון הופעתן משתנים, אבל ההוראה מסכימה כי על משיח בן אפרים (נושא משרת הסבל ומוות) לבוא ראשון.
על-פי החוקר הישראלי ד"ר רפאל פטאי , פיצול מלך המשיח לשני אישיויות לא התרחש עד לתקופת התלמוד, והייתה לה מטרה נוספת מלבד יישוב שתי המשרות. היא נועדה כמו כן להתייחס להוראה שראשיתה באותה עת, שטיפוס מוקדם של המשיח התגלם במשה באופן מושלם, וליישב הוראה זו עם העובדה שמשה מת לפני שתמה שליחותו להוביל את ישראל אל הארץ (Messiah Texts, עמ' 166).
על אף משרתו של בן יוסף שכללה בבירור את הריגתו, היו כמה שטענו שהוא לא ימות (סעדיה גאון, אמונות ודעות; בן יהוידע על סנהדרין צח'; הגר"א, קול התור). לעתים קרובות יותר, לעומת זאת, החכמים שלימדו על משיח בן יוסף האמינו כי הוא יוקם מן המתים, כדי להצדיק את סבלו הבלתי מוצדק – וייקרא לחיים על ידי אלוהים עצמו או על-ידי משיח בן דוד. תימוכין אחד מתוך הכתובים לתחיית המשיח הנו מזמור טז :9, כמבואר במדרש הבא:
'לכן שמח לבי' בדברי תורה, 'ויגל כבודי' במלך המשיח שעתיד לצאת ממנו [מדוד], שנאמר [ישע' ד:5]: 'כי על כל כבוד חופה'.
'אף בשרי ישכון לבטח' לאחר מיתה. אמר רבי יצחק מלמד: שלא שלט בו [בדוד] רמה ותולעת.
(מדרש תהלים מזמור יו [טז])
בהסבירו את ציפיית דוד שלא לראות שחת בהתבסס על שמחת ליבו במלך המשיח, צריך שיהיה ברור מן המדרש (כמו גם מן ההיגיון, מאחר ודוד מת כבר מזמן) ש"דוד" השני הוא המשיח, שיקום מן המתים כדי להראות "שלא שלט בו רמה ותולעת". זו הייתה גם המסקנה של שמעון השליח, בהתבסס על אותו מזמור ואותו הגיון (מה"ש ב :24 -32).
בפסוק הבא ניתן לראות בבירור כי דוד דיבר גם על גאולתו העתידית מהשאול בגלל קדוש האלוהים אשר "לא יראה שחת":
כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת: תודיעני ארח חיים…
(תהילים טז:10 -11)
למרבה הפלא, המדרש לעיל ממשיך להסביר כי הפסוק לעיל אינו חל על דוד והמשיח בלבד, אלא על אלוהים עצמו:
'כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך', וקב"ה נקרא חסיד שנאם [ירמ' ג:12]: 'חסיד אני נאם יי', ודוד קרא עצמו הסיד שנאם [תהלים פו:2]: 'שמרה נפשי כי חסיד אני .'
(מדרש תהלים מזמור יו ,תהלים טז)
המדרש משמיט את סוף הפסוק ("לא תתן חסידך לראות שחת") כי זה ברור שאלוהים עצמו לא יוכל למות או לראות שחת. אבל המסר העולה ממנו הוא שהמשיח, היוצא מאלוהים ודוד, המזוהה איתם באופן כה הדוק- ניקרא בשמותיהם, "יראה שחת" אם אלוהים לא יושיע אותו. הרעיון של משיח הנקרא "אלוהים" אינו נוח ליהודים רציונליסטים שהושפעו מהרמב"ם; כבר ראינו ראיות המלמדות כי בתי מדרש אחרים זרמו עם הרעיון כפי שהוא.
מי שלימדו כי יהיה זה משיח בן יוסף שיקום מן הקבר, ולא משיח בן דוד, עמדו בפני בעיה בשימוש קטע זה כתימוכין; הן המזמור והן הפרשנות הרבנית קושרים אותו לבן דוד. ולמעשה ההכרה בכך שהנביאים והחכמים המוקדמים דברו רק על משיח אחד גרם למדרש אחד מאוחר יותר לכל הפחות (פורסם לראשונה בסביבות 1740) להסיק כי רק משיח אחד יופיע בסופו של דבר:
אם לא זכו, משיח בן אפרים בא. ואם זכו, יבוא משיח בן דוד.
(בית המדרש, חדר שלישי – נסתרות ר' שמעון בן יוחאי, עמ' 80)
רבי שמעון בן יוחאי (תלמידו של רבי עקיבא) מציג את אותו "אם" שהציע רבי יהושע בן לוי כדי ליישב את ביאתו המפוארת של המשיח בעננים (דני' ז:13- 14) עם ביאתו בענווה על חמור (זכר' ט:9). (ר' סנהדרין צח ע"א, צוטט קודם.) עם זאת ההקשר של האמירה לעיל הנו אחרית הימים, בסיפור "נסתרות" שני משיחים אלה מופיעים בכל מקרה, ללא קשר ל"זכות (טוהר)" של ישראל.
באופן מסתורי, משרותיהם ותגובות ישראל כלפיהם מופיעים בהיפוך. משיח בן אפרים מציג את המעשים שבאופן פופולרי צפויים מהמשיח, והוא אהוב. למשיח בן דוד יש רק את תמיכת אלוהים, והוא כמעט נסקל (נבחן בהמשך יותר לעומק). הסיבה שישראל דוחים אותו מיוחסת לבלבול זה בין משיח אחד לעומת שני משיחים:
ויצמח להם משיח בן יוסף ויעלה אותם לירושלם . ויבנה בית המקדש ויקריב קרבנות ותרד אש מן השמים ותאכל קרנותיהם… וימות שם [בירושלים במלחמה] משיח בן אפרים, וישראל סופדים אותו.
ואחר כך יגלה להם הקב״ה משיח בן דוד – וישראל ירצו לסוקלו, ואומרו לו, 'שקר דברת, שכבר נהרג משיח ואין משיח אחר עתיד לעמוד'.
ויבזוהו שנאמר [ישע' נג:3]: 'נבזה וחדל אישים'.
(נסתרות, עמ' לעיל)
המסתורין גדל: שני המשיחים נכשלים בשליחותם. בן אפרים הוא מי שמקבץ את הגולים לירושלים ובונה את בית המקדש; ועם זאת הוא מת מבלי להקים את המלכות, וישראל מופצים למדבר (כפי שמספר זאת המדרש). בינתיים, שמו של בן דוד רומז כי הוא אמור לרשת את כיסא דוד, עם זאת גם הוא אינו מולך, עקב הדחייה של ישראל. הסבל המתואר בישעיהו נג' אם זאת יחול רק על בן דוד, לא על בן אפרים. ואז (כך ממשיך המדרש) בן דוד "נכסה מהן" (מוסתר), אבל לא ברור היכן או כיצד. ולא זו בלבד שהמדרש נכשל להסביר חידות אלה; הוא ממשיך לתאר אף על פי כן התגלות נוספת של המשיח:
ובהצר להם לישראל, הם חוזרים וצועקים מרעב ומצמא. ומיד הקב״ה נגלה להם בכבודו שנאמר [ישע' מ:5]: 'וראו כל בשר יחדו'.
ומלך המשיח יצמח שם, שנאמר [דניאל ז:13 -14]: 'וארו עם ענני שמיא…וליה יהיב שלטן'. ויפיח באותו ארמילוס הרשע וימיתהו, שנאמר [ישע' יא:4]: 'וברוח שפתיו ימית רשע'.
(נסתרות, ר' לעיל)
יהיה זה המשיח שבסופו של דבר ישחט את אויבי ישראל, ואחר כן אלוהים מקבץ את ישראל ומוריד מטה את ירושלים השמימית. וכך אנו נותרים עם יותר שאלות מאשר תשובות. האם זה המשיח הראשון ש"צמח" אבל מת, או המשיח השני ש"נגלה" על ידי אלוהים עצמו אולם ידחה? כיצד שני משיחים שנכשלו נהפכים ל"מלך משיח" האחד? ומה זה אומר שהמשיח "יצמח" (פעם שנייה) רק בזמן ובמקום שבו אלוהים יתגלה?
הפתרון היחיד ההגיוני לפאזל הנו שמשיח אחד עושה את כל זה: ביאתו הראשונה לישראל, קיבוץ האובדים ובניית בית רוחני לאלוהים; לאחר מכן הוא מת וקם לתחייה כדי להופיע שוב, רק כדי להידחות כמתחזה כוזב; לאחר מכן להיסתר; ובסופו של דבר לשוב בעננים לשחוט את אויבי ישראל, לבוש בכבוד אלוהים ונושא בגלוי את שמו. מתי בסופו של דבר הוא הופך ל"מלך" משיח? כשישראל מבינים כי הם בטעות שילחו אותו כשקרן, והם "וצועקים מרעב ומצמא" להתגלות אלוהים.
5. המשיח ימחץ את השטן, יגאל אותנו מעבדות רוחנית, וישמרנו לאלוהים.
אחד המקורות המזהה את המשיח כגואל הנו פיוט ידוע שהולחן על ידי רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16, והוא מושר מדי ערב שישי בקבלת השבת בבית הכנסת. אחת השורות פונה בתפילה הבאה לאלוהים:
התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי.
על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה.
("לכה דודי" – בית ד')
זהו אזכור למשיח (ר' סידור ArtScroll השלם) שיפתח את הדלת לשבת של גאולה לכל נשמה יהודית. ספר התפילה היומית של הרץ מציין אף הוא שפסוק זה מתייחס למשיח, אולם התרגום לאנגלית ("Nigh draws the hour of the Bethlehemite's birth, freedom who bringeth, and glorious days ") מטשטש את תפקידו בגאולת הנשמות כפי שמופיע במקור.
ממה צריכות הנשמות להיגאל? הגאולה המשיחית כפי שהפוסקים מלמדים היום לרוב מתמקדת בניצחון הפוליטי והפיזי על היריבים הארציים. לכך נוספת פרשנות שהרעיון של שעבוד לכוחות שטניים והשחרור מהם דרך המשיח – או אפילו קיומו של השטן כאויב שנוא של האדם – הנן המצאות נוצריות (או פגאניות). עם זאת, להלן דוגמה מהמסורת הרבנית (מאה ה-9 לסה"נ) המצפה מהמשיח למחוץ את כוחו של השטן וכך לספק גאולה רוחנית:
מלמד שצפה הקדוש ברוך הוא במשיח ובמעשיו קודם שנבוא העולם. וגנזו [את האור] למשיחו לדורו תחת כסא הכבוד שלו.
אמר השטן לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך למי?'
א״ל: 'למי שהוא עתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים.' א״ל: 'רבונו של עולם, הראהו לי.' אמר לו: 'בא וראה אותו.'
וכיון שראה אותו נזדעזע ונפל על פניו ואמר: 'בודאי זהו משיח שהוא עתיד להפיל לי ולכל שרי אומות העולם בגיהנם.'
שנאמר: 'ובלע המות לנצח ומחה ה׳ אלהים דמעה מעל כל פנים' (ישעיה כ״ה:ח׳).
ובאותה שעה התרגשו האומות. אמרו לפניו: 'רבונו של עולם, מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו? מה שמו? מה טיבו?'
אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הוא משיח. ושמו אפרים משיח צדקי. ומגביה קומתו וקומת דורו, ומאיר עיני ישראל, ומושיע עמו.
(פסיקתא רבתי קסא)
לחכמים היה לא מעט לומר על בראשית ג:15, ההבטחה כי "זרע" עתידי של האישה ימחץ (ישופה) את ראשו של הנחש שהונה אותה. כמו המחבר לעיל, הם לקחו כמובן מאליו שהנחש, או השטן, הנו האויב המושבע של הצדיקים; והזרע המובטח הנו המשיח, "זרע שהוא בא ממקום אחר" (בראשית רבה כג: 5). בפרשנות של תרגום יונתן על בראשית ג:15 נאמר כי בני אדם ימחצו או יוכשו בהתאם לאם הם שמרו את מצוות אלוהים אם לאו. לא יהיה מרפא לראשו של הנחש; אולם לעקב בניה הסובלים של האישה הממרה, יהיה מרפא בימות המשיח.
שים לב עד כמה ההוראה הרבנית לעיל משתלבת בזו של הברית החדשה:
אֲשֶׁר הוּא חִלְּצָנוּ מִמֶּמְשֶׁלֶת הַחשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ לְמַלְכוּת בֶּן־אַהֲבָתוֹ, אֲשֶׁר יֶשׁ־לָנוּ בּוֹ הַפִּדְיוֹן…
(קול' א:13- 14)
וַיַּפְשֵׁט [המשיח] אֶת־הַשָׂרִים וְהַשַּׁלִּיטִים וַיִּתְּנֵם לְרַאֲוָה בָּם רַבִּים וַיּוֹלִיכֵם בּוֹ [באלוהים] שֶׁבִי.
(קול' ב:15)
וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיֶה־עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ.
(התג' כא:4)
…נַחַל שֶׁל־מַיִם חַיִּים (זַךְ) מַבְהִיק כְּעֵין הַקָּרַח יֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶׂה. וּבְתוֹךְ רְחוֹב הָעִיר וְאֶל־שְׂפַת הַנַּחַל מִזֶּה וּמִזֶּה עֵץ חַיִּים עֹשֶׂה פְּרִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּי מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ יִתֵּן אֶת־פִּרְיוֹ וַעֲלֵה הָעֵץ לִתְרוּפַת הַגּוֹיִם.
(התג' כב:1- 2)
השליחים, מכל מקום, לקחו את פירות הגאולה הזו במשיח מעבר למה שהעזו הרבנים. ראשית, הפדויים הללו יורשים את יכולתו של המשיח להכניע את הנחש ולהביא לנפילתו (לוק' י :18 -19). שנית, הכבילות ממנה נגאלנו לא הייתה דיכוי מצד אויבינו, או שיעבוד בגלות, אלא מעריצות בשרינו – נטייתנו לחטא, או במונחים רבניים, היצר הרע (ר' רומ' ז:22- 24 לדוגמה ולהלן דוגמה רבנית). שלישית, שחרור מהעבדות הזו מאפשר לנו לקבל את רוח אלוהים עצמו, ולאמיתו של דבר לקיים את התורה לראשונה (רומ' ז:11- ח:15, השווה עם יחז' לו: 27). למחזוריות זו של חופש, טוהר וצייתנות הולכים וגדלים יש את התוצאה "לדכא את השטן" תחת רגלינו (רומ' טז:19- 20).
כפי שראינו קודם, הרעיון של צדקה הנרכשת על ידי כפרה במשיח חוזר בספרות הרבנית. שחרור מעבדות כדי לעבוד את אלוהים בטהרה הנה תקווה המבוטאת בתפילות יהודיות רבות. כמו כן קיימת התקווה לנחול צורה נצחית של השבת, הסמל השבועי לחירות ממצרים ("בית עבדים"). תקווה זו נקשרת במפורש למשיח במוסף השבת לברכת המזון:
הרחמן, הוא ינחילנו יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. הרחמן, הוא יזכנו לימות המשיח, ולחיי העולם הבא.
רעיון זה של שבת עתידית מעמיקה יותר, מצוין גם בתפילת עמידה לשבת (קדושת היום), ולזה מתווסף שירות טהור עתידי לאלוהים:
אלהינו ואלהי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, קדשנו במצותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת, והנחילנו, ה' אלהינו, באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך. ברוך אתה ה' מקדש השבת.
סדר הבקשות בתפילה זו מזהה את הצורך בלב מטוהר כדי לעבוד "באמת" את אלוהים, למעט הדרך בה ניתן לעבדו בקיום המצוות (המוזכר קודם לכן). כמו כן זוכה לאישור גם העובדה שעל אף שישראל ירשו כבר את השבת הפיזית, ישנה "שבת קדושה" מהותית מזו שעלינו לשאוף לרשת. אנו מנכסים לעצמנו ברכות אלה בחסד אלוהים בלבד, לאחר שנפשנו מאמצת את "ישועתו".
ראוי לציין כי את תפילת העמידה ("שבת קדשך") ניתן לקרוא כ"השבת של הקדוש שלך" – רמז לכך ששבת המנוחה העתידית זו היא בקדוש האלוהים (מה שנרמז ב"וינוחו בו", למרות ש"השבת" הנה נקבה ומואנשת ככלה). אותה הוראה מופיעה באיגרת אל העברים ג ו-ד, קטע בברית החדשה שלא רק משווה בין שתי שבתות אלה, אלא גם מביא את תהילים צה כתימוכין – אותו מזמור שפותח את התפילות היהודיות המסורתיות "לקבלת" השבת:
היום אם בקלו תשמעו אל תקשו לבבכם… אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי:
(תהילים צה:7 -11)
לכן, גאולת נפשותינו מהריבונות של אויבנו הרוחני, השטן, הנה בה במידה תקווה יהודית כמו הגאולה הלאומית מהצוררים הארציים. הגאולה הגדולה יותר כוללת גם גאולה רוחנית מנטייתנו הרעה המשעבדת אותנו לחטא ומשחיתה את השירות שלנו לאלוהים. הגאולה שאנו מחכים לה נועדה לבוא דרך ייסוריי משיח בן דוד, "בֵּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי". זו השבת הרוחנית שמובילה לחיי נצח ומנוחה, לא השבת הפיזית; ועבודת אלוהים האמתית, המקדשת את שמו, הנה הרבה מעבר לקיום המצוות, בדרישה ללב מטוהר.
חשוב מכל, התפילות היהודיות, המזמור הנ"ל והברית החדשה מסכימים שכניסה לשבת הנצחית תלויה בשמיעת קולו של אלוהים, ובלא בהקשיית ליבנו למה שאנו שומעים.
אבל מי יוכל למנוע את לבו מלהתקשות לקול אלוהים? מי יוכל בכלל לדעת כשהוא עושה כן? אפילו דוד המלך הצדיק היה מיואש מחוסר האמונה של לבו הוא:
כי אפפו עלי רעות עד אין מספר, השיגוני עונתי ולא יכלתי לראות, עצמו משערות ראשי, ולבי עזבני:
(תהילים מ:13)
בו בזמן, הוא ראה את הפתרון:
אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמתך תמיד יצרוני:
(פס' 12)
"יצרוני" משמע ישמרו-אותי הנה צורת העתיד של השורש נצר. כפי שכבר ראינו, הרבנים ידעו כי אחד משמות המשיח יהיה נצר, בהסתמך על נבואת ישעיהו:
ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה'…
(ישעיה יא:1 -2)
מלבד "נצר" (חוטר, זרד), ניתן לקרוא את השם (ואכן נקרא במקומות אחרים בניקוד מסורתי) כ"נוצר" – "משמר" או "שומר". שם משיחי זה היה הסיבה למשחק המילים של מתי עם שמה של עיר ילדותו של ישוע:
…וַיָּבֹא וַיֵשֶׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ.
(מתי ב:23)
ההפניה של מתי ל"נביאים" רבים שקראו למשיח "נצר/ נוצר" הייתה קרוב לוודאי בהסתמך על קריאות חלופיות של פסוקים בנוסף לישעיהו יא:1, כמו שמות לד:7 (שם "נוצר חסד" הנה אחת מ"מידות" או תכונות אלוהים), משלי טז:17 ואחרים. השימוש הספציפי של מתי ב"נצרי" (מלבד המשמעות הברורה, "תושב נצרת") היה כנראה קריאה חלופית למזמור כה:10:
כל ארחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו:
במקום צורת הריבוי "נוצרי [מי שנוצרים את] בריתו", ניתן לקרוא את המילה ביחיד ("הנוצר שלי"). ניתן לקרוא פסוק זה באותה קלות כ:
כל ארחות ה', חסד ואמת, [שייכים] לנצרי [לנוצר שלי,] [ל]בריתו ועדתיו:
לגבי שאלת של מי ה"ברית" המצוינת כאן, נלמד בהמשך כי הרבנים ציפו שהמשיח יביא ברית חדשה.
6. מחכים למשיח: היכן ומתי?
כל יהודי נדרש בצו רבני להאמין בביאת המשיח, בן דוד; זהו אחד משלושה עשר העיקרים של האמונה היהודית, הנקרא בתפילת שחרית:
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל-זה אחכה-לו בכל-יום שיבוא:
(רמב"ם, עיקרים י"ב)
ההכרזה נגזרת ישירות מחבקוק ב :3:
כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר:
השימוש הרבני בפסוק זה מרמז כי הם הבינו את ה"חזון" כמדבר על בואו של המשיח, ושה"מתמהמה" הוא לא "משהו" אלא "מישהו".
יהודים שאינם מחכים למשיח האישי הנם מפרי תורה והנביאים, על-פי הרמב"ם:
וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו — לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו. שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: 'ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים . . . אם יהיה נידחך, בקצה השמיים – משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם ייקחך'. והביאך ה' אלוהיך…' (דברים ל,ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
(הלכות מלכים ומלחמות פרק יא, ב)
נציין, כבדרך אגב שהרמב"ם כפי הנראה לא היה מודע לכך שבחירתו לתמוך בעדות התורה מזהה את " ה' אלוהיך " כמי שמבצע את כל הפעולות שהוא מייחס למשיח; זה עולה בקנה אחד עם החכמים הרבים שהשוו את המשיח לאלוהים, אבל זה בעצם מפריך את טענת הרמב"ם עצמו "שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל" (עיקרי האמונה, סעיף 3) ללא קשר לשגיאה זו, הצהרתו החד משמעית של הרמב"ם, שהתורה "מעידה על המשיח" תואמת את דברי ישוע עצמו:
כִּי לוּ תַאֲמִינוּ לְמשֶׁה גַּם־לִי תַאֲמִינוּ כִּי הוּא כָּתַב עָלָי.
(יוח' ה :46)
מובן מאליו אפוא, שהתורה, הנביאים והחכמים דורשים מאתנו להאמין שהמשיח יבוא. האם ניתן לדעת מתי?
במהלך שתי המאות הראשונות לסה"נ, התנאים הציגו תחזיות שונות לגבי מועד ביאת המשיח, בהסתמך על פסוקים מהתנ"ך או על מקורות מוסמכים אחרים. לדוגמה, דניאל ז:25 שימש את החכמים, מזמור פ:6 שימש את רבי שמלאי, וחגי ב:6 שימש את רבי עקיבא כדי לסמן מועדים מוגדרים לביאת המשיח (סנהדרין צז ע"ב). אולם לפי ההסבר של רש"י לקטע תלמודי זה, שלושת הפסוקים לא התייחסו לביאתו של המשיח כפי שרבנים אלה סברו, אלא לממלכות החשמונאית (143 -67 לפנה"ס), ההרודיאנית (47 לפנה"ס- 6 לסה"נ), וזו של בר כוזיבא (132 -135 לסה"נ). לכן לפי השקפת רש"י, אלה היו פסוקים שחזו תקופות של ממלכות יהודיות עצמאיות, שמלכיהם היו "משוחים", אבל לא היו המשיח שאנו עדיין מחכים לו (ר' הערת שוליים 17 בתרגום שונצינו לסנהדרין צז ע"ב).
חיזוי אחר, שנעשה בתנא דבי אליהו (אוסף אמרות מוקדמות מהמאה ה-3 לסה"נ) וצוטט בתלמוד (סנהדרין צז ע"א), היה שהתקופה המשיחית תחל 4000 שנה לאחר הבריאה (242 לסה"נ לפי תיארוך התלמוד), ותמשך 2000 שנה. הרבה דיונים הוקדשו לחישוב 4000 השנים הראשונות (מסכת עבודה זרה ט ע"א- ט ע"ב, הערת שוליים תרגום שונצינו באנגלית footnote 10 עבור דף ט,א). אבל התמהמהות של ביאת המשיח עד לתקופת התלמוד (בערך 500 לסה"נ) יוחסה לחטאים הרבים של ישראל (עבודה זרה ט ע"א). כל התאריכים המחושבים כגון אלה חלפו מבלי שהמשיח יופיע, עד שלבסוף אמר רב (אבא בר איבו): "כלו כל [התחזיות של] הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים." (סנהדרין צז ע"ב)
מאחר ורב חי בין 175 -247 לערך (פנה כאן לרקע), עלינו להסיק כי אמר זאת לפני סוף המאה ה-3, ולכן כל התאריכים שידע עליהם כבר עברו לפני 300 לספירה. מאחר והוא למד עם גדולי התנאים בארץ ישראל, והיה מייסד הישיבה בסורא, אחד משני בתי המדרש הגדולים בבבל, ניתן להניח שהוא ידע על כל החישובים שהיו לרוב מקובלים.
רבי יונתן, בן זמנו של רב שחי בישראל, אף הרחיק לכת, ופירש את חבקוק ב:3 כקללה על מי שמחשבים את זמן הביאה של המשיח (קרי, מי שלא היה מוכן פשוט "לחכות לו"). הסיבה שניתנה לקללה הזו בתלמוד היא שאם מישהו מחשב, ורואה שהמועד כבר עבר ושהמשיח לא בא בשעה היעודה, הוא יסיק שהוא לעולם לא יבוא (סנהדרין צז ע"ב).
רבי יהודה החסיד (1150 -1217) גינה חישובים משיחיים במונחים יותר עזים, הוא כינה זאת כישוף, ומסיק "…איש אינו יודע על בואו של המשיח." (ספר חסידים, עמ' 76 -77)
עם זאת, חוקרים יהודים המשיכו לחשב תאריכים חדשים לאחר מכן, והתאריכים המשיכו לחלוף מבלי שהמשיח בא (אנצ' יודאיקה כרך יא עמ' 1412 ואילך) רש"י (1040 -1105) חישב שהמשיח יבוא ב-1352 או ב-1478. הרמב"ם (1135 -1204) הציג חיזוי ל-1210, אך מאוחר יותר הוא הרתיע מפני התעסקות בחישוב מועד בואו, בנימוק כי המאמצים "אינן מביאין לא לידי אהבה [לאלוהים], ולא לידי יראה". (משנה תורה לרמב"ם, שופטים, הלכות מלכים יב:5). הרמב"ן (1194 -1268) ציפה לו בשנת 1403; רבי משה דה לאון (1240 -1305), מחבר ספר הזוהר, מסר רשימה שלמה של תאריכים מבטיחים: 1300, 1306, 1324, 1334, 1340, 1608,ו-1648. מועד קרוב כ-1913 ננקב על ידי הרב הראשי של רומניה, מאיר ליבוש בן יחיאל, מלבי"ם, שחי בין השנים 1809 ל-1879 (רפאל פטאי, Messiah Texts, עמ' 55 -56).
התעלמות זו מאיסורים קודמים הוצדקה בסיפור חסידי שבו מסביר צדיק, הרב של סדיגורה, כי כל תאריך מחושב שחולף בלא הגאולה מקרב אותה צעד אחד קדימה (מרטין בובר, סיפורים ב: 72).
כחלופה לחישוב הופעת המשיח, צצה הוראה שאם שניים או שלושה צדיקים יצרפו כוחות רוחניים, הם יכולים למעשה להביא את המשיח (פטאי, עמ' 66). רעיון זה נגזר מן הקטע התלמודי (בבא מציעא פה ע"ב) הרומז שאילו אברהם, יצחק ויעקב היו מתאחדים בתפילה, הם היו "מביאים המשיח לפני זמנו." זה זכה לגינוי מחכמים רבים כניסיון להפעיל מניפולציה על אלוהים; עם זאת סיפורים הופצו על ניסיונות שנעשו על ידי רבנים שונים כדי לאלץ את בואו של המשיח.
האסטרטגיות השונות לרוב ערבו אנשים שנתפסו צדיקים באופן מיוחד, שרתמו את הכוח מן הקבלה. כישלונותיהם יוחסו להתערבות של השטן או נתינים שמימיים, או (כפי שלעתים קרובות קרה) מותם בטרם עת. יוזמות אלה זכו להתנגדות מרבנים מכובדים אחרים, כולל הבעש"ט, שהתעקש כי רק תשובה בהיקף נרחב תביא את המשיח.
6א. "וגם אם יתמהמה…"
מי שמזהים את ישוע כמשיח אינם מוטרדים מההמתנה המתמשכת למלכות המשיחית, שכן הוא הזהיר במפורש ששובו מבלי ספק יתמהמה (מתי כד:42- 50; כה:5). ליתר הקהילה היהודית, ההמתנה גרמה לבעיות.
נוכח העיכוב המתמשך של המשיח, המגזרים הרפורמים של המנהיגות היהודית פשוט נטשו את הרעיון של המתנה לאישיות, ואימצו את "העידן המשיחי" של אחווה, צדק ושלום שיביאו הומניסטים נאורים. זו הייתה התפתחות מאוחרת מאוד (המאה ה-20), ועם זאת, נראה שכבר פחתה כשמורים יהודים שבים יותר ויותר לציפייה למשיח אישי (אנצ' יודאיקה, כרך 11, עמ' 1415, מתורגם מאנגלית).
בינתיים, בצד האורתודוקסי של הקהילה, התמהמהות המשיח הייתה מטרידה לא פחות, אבל ויתור על הצפייה למלך אישי היה בלתי מתקבל על הדעת. הרוב מצאו מפלט ברציונליזציה שלרוב נלמדת בחוגים חסידיים היום: בכל דור, צדיק איזהו הנו למעשה המשיח ש"נשמת המשיח" השמימית, הנצחית שורה עליו. בכל פעם שאדם כזה נכשל בהקמת מלכותו המיועדת, מסיבה כלשהי, אין זה אומר שהוא מעולם לא היה המשיח מלכתחילה; אלא שהוא נחסם מלגלות את עצמו בתור המשיח בשל הלקויות בדורו.
אין תמיכה רבנית לאמונה נשנית לרוב זו, מלבד תורות מימי הביניים שהושאלו מההינדואיזם. יהודים מהשורה לרוב הניחו כי היא נגזרה מהרמב"ם; אבל האחרון רק אמר (הלכות מלכים יב:9 ) שעל מי שמתיימר להיות המשיח להשלים משימות מסוימות כדי להוכיח שהוא אכן המשיח; "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג — בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה," אלא רק מלך צדיק מבית דוד. הרעיון של "משיח" כתפקיד שיכול לעבור מאדם אחד למשנהו בכל דור היווה פרצה שמעולם לא אושרה בידי הרמב"ם או סמכויות תלמודיות קודמות. אם כך היה, הפרשנות הבאה הייתה מיותרת.
רבי יהושע בן לוי (באותו סיפור שהוזכר קודם, לאחר ששמע מאליהו שהמשיח היה מצורע מחוץ לשערים) הלך, ומצא את המשיח המצורע ושאלו מתי הוא בא; לזה השיב המשיח, "היום." כששב רבי יהושע לאליהו, התלונן בפניו שהמצורע המשיח דיבר כזב, מאחר שלא בא באותו היום. השיב לו אליהו כי התשובה שקיבל הייתה תחילת הפסוק, "הַיּוֹם, אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ," (תהל' צה:7) ושהוא מתנה את ביאתו בציות של ישראל.
המשתמע כאן הוא שמצבו האומלל המתמשך של המשיח, כמו גם התמהמהות ביאתו, היו אכן עקב נסיבות (אי ציות מתמשך של ישראל). עם זאת, היה בברור רק אדם אחד שיועד כ-"ה"משיח, ומשרתו לא עברה לאדם אחר לאורך הדורות החולפים.
אך אם אמנם זה כך, איזה סוג של תוחלת חיים יכלו הרבנים לייחס לאדם כזה? דבר לא נאמר בקטע הקודם על לידת המשיח המצורע. עם זאת, בתלמוד הירושלמי (ברכות ב :4), מופיע סיפור המתאר את המשיח כמי שהיה ילד אומלל שנולד בזמן חורבן בית המקדש השני. הילד הצעיר נישא בסערה השמימה (כמו אליהו, מלכ"ב ב :11) למרבה צערה של אמו, מייאש את היהודי שבא לחפשו. המדרש הזה (החוזר באיכה רבא) הושמץ על ידי רבי אבון משום שהעצה באשר לביאת המשיח באה מערבי; הרב השיב כי יהודים יכולים ללמוד את אותו הדבר מנביאם שלהם:
והלבנון באדיר יפול: ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה:
(ישעיה י:34 –יא:1)
הפסוק הראשון יוחס לחורבן בית המקדש, שנבנה מעצי ארז מן הלבנון, ובכך קשר בין חורבן בית המקדש ולידת המשיח. (מדרש איכה רבה תו-63)
קישור זה אולי היה הסיבה לכך שהגר"א הוסיף כי המשיח המצורע חיכה עדיין (בימיו) מחוץ לשער של רומא (מהדורת שונצינו הערת שוליים 41 על סנהדרין צח ע"א). הוא ביקש לרמוז שהמשיח סבל בגלות יחד עם יתר העם היהודי, ושהוא או נלקח לרומא, או אולי הורד בידי הסערה ברומא, לאחר חורבן בית המקדש (70 לספירה). בכל מקרה, החכם הנערץ רמז על אורח על-טבעי לחיי המשיח המצורע המחכה (הגר"א חי בין 1720 -1797 לסה"נ).
המקום בו ייוולד המשיח נלקח בחשבון יחד עם זמן הופעתו. העיר בית-לחם לגביה הייתה תמימות דעים, נכללת במדרש להלן האומר שהמשיח נולד בבית-לחם בזמן חורבן בית המקדש השני:
[ארמית]
א"ל בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך דהא חריב בית מוקדשא …
א"ל בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך דהא יליד מלכא משיחא.
א"ל מה שמיה. מנחם. א"ל ומה שמיה דאבוי. א"ל חזקיה. א"ל מן הן הוא א"ל מן בירת מלכא דבית לחם יהודה.אמר לו [הערבי]: 'בן יהודי, בן יהודי – התר שורך והתר מחרשתך [בסימן אבל] – שהרי נחרב בית המקדש…'
אמר לו: 'בן יהודי, בן יהודי – קשור שורך וקשור מחרשך, שהרי נולד מלך המשיח.'אמר לו [היהודי]: 'ומה שמו?' [ענה:] 'מנחם.' אמר לו: 'ומה שמו של אביו?' אמר לו: 'חזקיה.'
אמר לו: 'מאיפה הוא?' אמר לו: 'מן בירת המלך של בית-לחם יהודה.'
(תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב דף יז,ב – ר' גם מדרש איכה רבה מה)
זה בין השאר מתייחס למיכה ה:1 -2 (צוטט קודם) המזכיר את בית לחם כמקום הולדתו של המשיח, אף-על-פי שהמלך חזקיהו מעולם לא חי שם והכתובים אינם מזכירים בן של חזקיהו בשם מנחם.
מסורת אחת גורסת כי המשיח, אף על פי שנולד בבית לחם, יתגלה בגליל (לדוגמה, אוצר מדרשים, בעריכת י.ד אייזנשטיין, "אדנת [סף] משיח" – עמ. 389, ו"עשרת השבטים" – עמ' 466). מסורת זו מבוססת ככל הנראה על הנבואה בישעיהו ח:23 –ט:1:
כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים: העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם:
(ישעיה ח:23 – ט:1)
קטע מזה מצוטט גם בהתייחס לישוע על ידי מתי המציין את מקום פועלו:
וַיֵּצֵא מִנְּצֶרֶת וַיָּבֹא וַיֵּשֵׁב בִּכְפַר־נַחוּם אֲשֶׁר עַל־שְׁפַת הַיָּם בִּגְבוּל זְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי, לְמַלֹאת הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 'אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְלִיל הַגּוֹיִם, הָעָם הָהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל ישְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם.'
(מתי ד:13- 16)
אבל מדוע כל הפרשנים הרבניים האלה התעקשו בדיעבד על העיתוי של לידת המשיח בבית לחם במקביל לחורבן בית המקדש השני – אפילו אותם מורים שחיו מאות שנים מאוחר יותר?
הסיבה לכך נובעת מהסכמה רחבה קודמת שהזמנים הנאמדים לביאת המשיח הוגבלו בידי פיסקה נחרצת בדניאל:
ותדע ותשכל מן מצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה ושבעים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ ובצוק העתים: ואחרי השבעים ששים ושנים יכרת משיח ואין לו והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא וקצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצת שממות:
(דניאל ט:25 -26)
מבלי להיכנס לוויכוחים על החישוב המדויק של 69 ה'שבועים', נציין כי כל הפוסקים הסכימו כי המשיח "ייכרת" (ייהרג או יעלם מהמערכה) לאחר שירושלים והמקדש נבנו מחדש מהחורבן הבבלי, ולפני שנחרבו בפעם השנייה. לכן, התאריך המאוחר ביותר האפשרי להופעת המשיח היה צריך להיות ט' באב בשנת 70 לספירה, היום שבו החריבו הרומאים את ירושלים ובית המקדש.
במקום לשלול את תוקפה של נבואת דניאל, הרבנים העדיפו ללמד שהמשיח אכן בא במסגרת הזמן המוקצב, משתדלים למקם את לידתו ברגע האחרון ממש. לאחר מכן היה עליהם להתמודד עם שאלות חדשות: מדוע ישראל לא הצליחו לראותו, מה עלה בגורלו מאז הופעתו ועד עתה, ומה בסופו של דבר יגרום לו להתגלות.
אבל לפני שנבחן דילמות אלה שנוצרו בשל נאמנות הרבנים לנביא דניאל, הבה נבחן את תזמון מותו של ישוע. לא זו בלבד שזה התרחש במסגרת אילוצי הזמן של דניאל ט, אלא שהתלמוד מזכיר כמה אירועים מרעישים שאירעו באותו זמן. כמובן שהחכמים לא יצרו כל חיבור בין צליבת ישוע (בסביבות 30 לספירה- אנצ' יודאיקה, כרך 10 עמ' 11), לשינויים המוזרים שהתגלו בבית המקדש; הם פשוט תעדו אותם כדברים שאירעו "ארבעים שנה לפני החורבן [בשנת 70 לסה"נ]". אלא שדווקא אי הידיעה לגבי ההשלכות האפשריות מאשש את האובייקטיביות של עדותם.
6ב. אירועים הנזכרים בתלמוד המתרחשים בעת מותו של ישוע.
ת"ר: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל [ל ה'] עולה בימין ולא היה לשון של זהורית [על הקרבן] מלבין ולא היה נר מערבי [במנורה] דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: 'היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה יא): "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך".'
(מסכת יומא לט,ב)
הגורל המדובר בו כאן היה זה שהוטל ביום הכיפורים כדי להחליט מי משני השעירים יהיה לאלוהים ומי לעזאזל (ויק' טז:8); אם הגורל " לַה' " עלה ביד ימינו של הכוהן הגדול זה נחשב לסימן חיובי. חוט שני נקשר בין קרני האיל שהועלה גם כן ביום הכיפורים; אם הפך החוט ללבן, זה הורה שאלוהים סלח על החטא של ישראל לפי דברי ישעיהו א:18, "אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ." המערבי מבין שבע הקנים שעל מנורת המקדש, הקרוב ביותר לקודש הקודשים, קיבל כמות שמן כמו יתר השישה, והוא הודלק קודם. אם הוא המשיך לבעור לאחר שהאחרים כילו את השמן ודעכו, זה היה סימן שהשכינה (ענן הכבוד של נוכחות אלוהים, ששכן במקדש הראשון) היתה עם ישראל (ר' שונצינו הערות שוליים 13,12,6 יומא לט,א ).
כשדלתות ההיכל נפתחו מעצמן, רבי יוחנן בן זכאי הבין שזה האות לחורבן המקדש הממשמש ובא. זה היה מבוסס על פרשנות מדרשית של זכר' יא:1, לפיו הבין את "לבנון" כסמל לבית המקדש, שנבנה מארזי הלבנון.
התלמוד (יומא לט,א-ב) מתייחס לשלושה פרקי זמן בהתייחס לאותות אלה. במהלך 40 השנים בהם שמעון הצדיק שירת ככוהן הגדול (כ- 200 לפנה"ס; ר' אנצ' יודאיקה כרך 14, עמ' 1566), הגורל (" לַה' ") תמיד עלה ביד ימין, חוט השני תמיד הפך לבן, וקנה המנורה המערבי תמיד דלק. לאחר מותו ועד 40 שנה לפני חורבן בית המקדש, תקופה של 200 שנים לערך, אותות אלה הופיעו לפרקים. במהלך 40 השנים האחרונות לפני החורבן, הם לא הופיעו כלל.
6ג . משמעותן של תקופות בנות 40 שנה.
הנושא של 40 שנה כתקופה של ניסיונות ומשפט על ישראל הסוררים מוכר במסורת היהודית. בכל ערב שישי בבית הכנסת, נקראים הפסוקים הבאים ממזמור צה:
כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקלו תשמעו אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי:
ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי: אשר-נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי:
(תהילים צה:7 -11)
אלוהים הוכיח את העם שנולד אחרי בני דור המדבר הסוררים. משפט המורדים נמשך 40 שנה כידוע; אולם דבר אלוהים המופיע בלשון עתיד:"אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" לא מדבר רק על דור המדבר, אלא משמיע הצהרה עקרונית.
ארבעים שנות הנדודים במדבר נגרמו בשל הסירוב של ישראל לציית לאלוהים להיכנס לארץ שהבטיח להם:
ולא אביתם לעלת ותמרו את פי ה' אלהיכם:
(דברים א:26)
המרי נגד אלוהים התבטא בהחלטות לדחות את משה ואהרון שאלוהים בחרם, לבחור לעצמם מנהיג שינהיג אותם בדרך ההפוכה מזו שאלוהים ציווה, ולסקול את יהושע וכלב בן יפונה, שקראו להם לתשובה. כל ההצעות האלה זכו לתמיכת הקהילה כולה (במד' יד:2- 10). בשלב זה אלוהים נכנס והשמיע את משפטו: 40 שנה שבמהלכם "ידַעְתֶּם אֶת־תְּנוּאָתִי" (במד' יד:34) התנגדותו הוכחה כמוצדקת כשבני ישראל המשיכו לדחות את משה.
ראינו כבר שמשה עצמו נקרא "המשיח הראשון" על ידי הרבנים. לאור זאת, אל לנו להיות מופתעים אם נביא כמו משה שאלוהים הבטיח לשלוח (במד' יח:18) יחווה את אותה דחייה.
מה עלה בגורלו של הדור הזה בסוף 40 שנות המיאוס של אלוהים? משפטם נשלם:
ויחר אף ה' בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה':
(במדבר לב:13)
נאמר לנו שהאותות למשוא פניו של אלוהים שהוצגו בבית המקדש השני, נעדרו כליל במשך 40 שנות קיומו האחרונות. הקטע התלמודי עצמו אינו אומר מדוע, אולם הרבנים לאורך הדורות ביקשו להשיב על השאלה החשובה להפליא: מה עשה דור אחרון זה שפגע כה עמוקות באלוהים?
7. מדוע אירע החורבן בשנת 70 לסה"נ? תשובות הרבנים לחורבן הבית.
התלמוד קובע בבירור שבית המקדש השני נחרב עקב שנאת חינם:
מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז [עבודה זרה] וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים.
(מסכת יומא ט,ב)
זמן קצר לפני צליבתו (לפחות 40 שנה לפני הפסיקה לעיל), אמר ישוע (בהתייחס למזמור לה :19, סט :4 -5):
לוּלֵא עָשִׂיתִי בְתוֹכָם אֶת־הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא עָשָׂה אִישׁ אַחֵר לֹא־הָיָה בָהֶם חֵטְא וְעַתָּה רָאוּ וַיִּשְׂנְאוּ גַּם־אֹתִי גַּם־אֶת־אָבִי. אַךְ לְמַלּאת דְּבַר־הַכָּתוּב בְּתוֹרָתָם 'שִׂנְאַת חִנָּם שְׂנֵאוּנִי'.
(יוח' טו: 24 -25)
"דְּבַר־הַכָּתוּב" שהתמלא כאן לפי ישוע כלל פסוקים כגון:
שנאי חנם יקרצו עין:
(תהילים לה:19)
רבו משערות ראשי שנאי חנם:
(תהילים סט:5)
בשני המקרים, דוד מדבר על (או כמו) צדיק המדוכא בידי "אויבי שקר" כשהוא פונה לאלוהים להצדקה.
אולם הקהילה התורנית זה מכבר טענו כי היו סיבות בשפע לדחייה, הרשעה והוצאתו להורג של ישוע. גרסה אחת בתלמוד אומרת כי הסמכויות היהודיות הצהירו עליו אשם, בהסתמך על האשמות הבאות:
והתניא: בערב הפסח תלאוהו ליש"ו הנוצרי. והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם, שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל – כל מי שיודע לו זכות, יבא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח.
(מסכת סנהדרין מג,ב – צונזר לזמן מה בלחץ הכנסייה)
קיימת מחלוקת ערה האם הפסקה הזו למעשה מתייחסת לישוע מנצרת, אולם הסיכוי שאדם אחר בשם זה הוצא להורג בערב פסח באשמת אותם פשעים שיוחסו לישוע הוא נמוך ביותר. יתר על כן, שמו אינו מאוית בתלמוד ישו אלא כראשי התיבות יש"ו – "יימח שמו וזכרו" (משחק לשוני עם השם "ישוע" ששרד עד ימינו). יתר על כן, הברית החדשה מאשרת שהנסים של ישוע יוחסו, על ידי הפרושים, לשדים (מתי ט:34, יב:23- 24, מרק' ג:22, לוק' יא:14- 15), שהוא תויג כ"מֵּסִית" ו"מַתְעֶה" (מתי כז:63, יוח' ז:12, 47).
נאמר לנו כי הטענות של ישוע להיותו בן אלוהים הביאו למספר ניסיונות לסקלו (יוח' ח:59, י:31- 39, יא:8). זה מעלה את האפשרות שייתכן והסנהדרין למעשה הוציאו נגדו דין סקילה שחלק ניסו להוציא אל הפועל ללא הצלחה. מעניין שהפסקה בתלמוד פותחת בהסבר שההלכה מחייבת "והכרוז יוצא לפניו" מיד לפני גזר דין כזה, אולם לאחר מכן משתדלת לתרץ את העיכוב של 40 הימים בין גזר דינו של האיש הזה (מוות בסקילה) למותו בפועל (בתלייה):
אמר עולא: ותסברא בר הפוכי זכות? הוא מסית הוא ורחמנא. אמר (דברים יג): 'לא תחמול ולא תכסה עליו'. אלא שאני יש"ו דקרוב למלכות הוה:
זו אולי התייחסות מרומזת לכך שהעם היהודי קיבלו את ישוע כמבשר "מלכות השמיים" ו/או מעמדו המלכותי כ"בן דוד", מה שהקשה על ביצוע גזר הדין. בברית החדשה נזכרים ניסיונות הסנהדרין לעצרו ללא הצלחה, וכן להיותם של ישוע והעם מודעים לגזר דין המוות נגדו (יוח' ז). מועצה מיוחדת התכנסה לדון בבעיית הפופולריות שלו, תוך שהם מציינים במיוחד את הפוטנציאל שלו להקים ממלכה (יוח' יא:47- 53), ויוצאים מתוך כך בהצהרה שיש לעצרו ולהוציאו להורג (פ' 53- 57).
מדוע הם היו כל כך נחושים? הם האמינו כי טענותיו המשיחיות, מגובות בידי ניסים, גרמו לאנשים להתרחק מאלוהים; לכן ישוע הנוצרי היה ראוי למוות בסקילה (דבר' יג:10). זה מרמז כי הסנהדרין יישמו את המבחנים שנמסרו בתורה כדי לחשוף נביאי שקר ועושי ניסים כאלה:
כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם:
לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם:
אחרי ה' אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון:
והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך.
(דברים יג:2 -6)
התלמוד באורח מסקרן נותר אילם, על כל פנים, לגבי מי שישוע "הדיח" מאלוהים. אף לא צוין איזה אלוהים אחרים ישוע ניסה לקדם באמצעות אותותיו. לגבי אלו חוקי אלוהים הוא הואשם בהפרה? את אותו דבר שאל ישוע את מבקריו (יוח' ח:46; י:32). מאחר והתלמוד התקשה לפרט, יש בידנו רק את הברית החדשה כמקור אפשרי לאיתור החטא שנעשה מצדו נגד התורה.
חוקרים יהודים שלמדו את חיי ישוע מרשומות הבשורה (ארבעת הספרים הראשונים של הברית החדשה) הגיעו למסקנה כי הוא היה יהודי שומר מצוות לפי הסטנדרטים הרבניים בימיו:
שלוש הבשורות הראשונות, עם זאת, מתארות את ישוע כיהודי שהיה נאמן למנהג הנוכחי של התורה. …הבשורות מספקות ראיות מספיקות לכך שישוע לא התנגד לאף הוראה של תורת משה הכתובה או זו שבעל פה, ושהוא אף קיים את מצוות הדת היהודית. (אנצ' יודאיקה כרך 10, עמ' 13, מתורגם מאנגלית)
אם ישוע לא היה אשם באימוץ אלוהים אחרים, אז אולי ה"כפירה" הייתה נטועה בניסיון לשכנע אנשים לראות בו עצמו אלוהות חדשה? נוכחנו כבר שמישהו הקורא לעצמו "בן אלוהים", או אפילו מכנה את עצמו בשמו הקדוש של אלוהים, לא נחשב מגדף על ידי חכמי ישראל – בתנאי שהוא היה ראוי לתואר.
אז אולי "הכפירה של ישוע" הייתה בניסיון לגזול את תפקיד הסנהדרין כשליט העם, תוך הפרה של מצוות אלוהים? להפך, כתבי הברית החדשה מגלים כי ישוע ותלמידיו נכנעו לסמכויות היהודיות בכל תחום שיועד להם על ידי התורה, מקפידים על כל פסק שלא הפר את חוקת אלוהים. יתר על כן, ישוע התנגד באופן פעיל לניסיונות של אחרים להכריז עליו כמנהיג ארצי כלשהו (לוק' יב:13 -14; יוח' ו:15 ; יח:33 -36). הוא אפילו הגיב לאירוניה שבשל הדרישה שלו לכבד את אלוהים ולא את עצמו, הוא נדחה, בשעה שאחרים שפעלו בברור כדי ליצור לעצמם ממלכה (ולכן גם היה לחשוד בהם), התקבלו בברכה:
אֲנִי הִנֵּה בָאתִי בְּשֵׁם אָבִי לֹא קִבַּלְתֶּם אֹתִי וְאִם־יָבֹא אַחֵר בְּשֵׁם עַצְמוֹ אֹתוֹ תְקַבֵּלוּ.
(יוח' ה:43)
אם ישוע קרא לעם לבקש את אלוהי ישראל ולשמור את חוקיו, וציית בעצמו למצוות אלוהים ולסמכויות שהתמנו על פי התורה, אז הרשעותיו כמי ש"הסית והדיח את ישראל" היו מופרכות. זה גם אומר, על-פי התורה, שהנסים שהוא עשה לא היו "כישוף", אלא גילמו את אישור אלוהים לגביו.
כשאיש טוען שהוא הנביא האולטימטיבי – המשיח שנשלח מאלוהים – אין לראות בטענה כוזבת פשוט מכיוון שהטוען אינו מועמד סביר למראה. זו טענה שצריכה להיבחן בנאמנות לאלוהים, ובנאמנות למסור את דברי אלוהים בשם אלוהים. אם הוא עבר את המבחן, עלינו להישמע אליו, אחרת יבוא עלינו משפט אלוהים.
נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון: ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה' אלהי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות: יאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו:
נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו:
והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו:
(דברים יח:15 -19)
המניע לדחייה מוחלטת של אדם כזה, למרות נאמנותו, תהה רק שנאת חינם כלפיו, המעידה על שנאה כלפי אלוהים עצמו.
עם זאת שנאת חינם זו כלפי ישוע הוכרה על-ידו ועל ידי שליחיו כחטא של בורות:
אָבִי סְלַח לָהֶם כִּי אֵינָם יֹדְעִים מָה הֵם עֹשִׂים.
(לוק' כג :34)
אֲבָל אַתֶּם כִּחַשְׁתֶּם בַּקָּדוֹשׁ וּבַצַּדִּיק וּשְׁאֶלְתֶּם כִּי־יִנָּתֵן לָכֶם אִישׁ רֹצֵחַ בְּבַקָּשַׁתְכֶם וְאֶת־שַׂר הַחַיִּים הֲמִתֶּם… וְעַתָּה אַחַי יֹדֵעַ אֲנִי כִּי בִבְלִי־דַעַת עֲשִׂיתֶם גַּם־אַתֶּם גַּם־רָאשֵׁיכֶם.
(מה"ש ג :14, 17)
הרבנים, בציינם כי מטרת הקורבן היומי המכונה "עולת תמיד" מעולם לא הוסברה בתורה, הסיקו כי הוא הועלה כדי לכפר על חטאי ירושלים שנעשו מתוך בורות, ביום ובלילה, כדי לאמת את התיאור של ירושלים בישעיהו א:21: "קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה" (ראה מדרש במדבר רבה, פרשת פנחס כא).
כפי שנוכחנו קודם לכן, הרבנים אף הכירו בכך שעולת התמיד נקשרת איכשהו לקורבן העקדה. שני הקורבנות רמזו על המשיח; וכאישור, מותו על הצלב התרחש בשעת עולת התמיד לעת ערב וכן בתאריך שהמסורת היהודית במקור שיבצה את העקידה: יד ניסן (פנה למאמר באתר “משיבי ציון” על ראש החודשים שכותרתו " Messiah, Our Passover" לתיעוד מהמקורות היהודיים.) זו רק דרך אחת נוספת בה המשיח הסובל כונן את שליחותו וסמכותו מאלוהים כדי להבטיח את סליחת חטאי ירושלים.
אף-על-פי-כן, הן כתבי הקודש והן פרשנויות הרבנים מכירים בכך שיש נפולת מחטאים של בורות, במיוחד כשהם נעשים על ידי ההנהגה.
7א. שגיאות הרבנים לגבי המשיח, והשלכותיהן.
הרעיון לקשר את שנאת ישוע עם החורבן מעורר (או צריך לעורר) שתי קריאות תיגר דחופות:
איך ייתכן שהרבנים הגדולים של אותה עת, לרבות הסנהדרין (בית הדין היחיד שהייתה לו סמכות רבנית לפסוק גזר דין מוות), יהיו בורים בעניין חשוב כל כך כמו זיהוי של המשיח? והאם טעות בזיהוי המשיח באמת הייתה ראויה לכזאת ענישה מחמירה מאלוהים כחורבן של שנת 70 לסה"נ? השאלה השנייה קשה במיוחד, לאור הדרך בה השתמשה הכנסייה ההיסטורית בעניין הזה כדי להצדיק את התעמרותם בעם היהודי.
לגבי השאלה הראשונה, התלמוד והרמב"ם מעידים כי הרבנים אכן טעו במקרה של שמעון בר כוכבא מאה שנה אחרי ישוע (135 לסה"נ). חכם גדול כרבי עקיבא האמין שבר כוכבא הנו המשיח. יתר על כן, קובע התלמוד כי היה סנהדרין בביתר, מבצרו של בר כוכבא (סנהדרין יז ע"ב), מה שמצביע על כך שבית דין כזה ברצון לקח חלק בשלטון בר כוכבא.
ועם זאת כתב הרמב"ם כי בר כוכבא לא היה פשוט משיח שנכשל בשליחותו (כפי שמלמדים היום), אלא כזבן שחטאיו הביאו למותו:
שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות [שלו].
(הלכות מלכים פרק יא, ו)
הרמב"ם השתמש בשם גנאי כאן [בר כוזבא], משחק מילים על שמו האמתי , בר כוסבא, שרבי עקיבא שינה לבר כוכבא ["בן כוכב"]. לגבי "חכמי דורו", מקורות אחרים דיווחו שגם לא כולם הסכימו עם עקיבא:
ר' היה דורש (במדבר כד): 'דרך כוכב מיעקב, [לא – אלא] דרך כוזבא מיעקב.' ר' עקיבה כד הוה חמי [כשהיה רואה] בר כוזבה הוה אמר: 'דין הוא מלכא משיחא.' א"ל ר' יוחנן בן תורתא: 'עקיבה! יעלו עשבים בלחייך [בקבר שלך] ועדיין בן דוד לא יבא.'
(תלמוד ירושלמי, תענית דף כד, פרק ד,ה – ראה גם מדרש איכה רבה, פרשה ב, נא(
המדרש מאזכר חלק מהחטאים שצוינו על ידי הרמב"ם. בר כוכבא דרש מחייליו לכרות אצבע (כדי להוכיח גבורה או נאמנות), וכך גרם לחכמים למחות, "עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?" ("עד מתי תמשיך להטיל מומים באנשי ישראל?)" והתלמוד ממשיך לומר שבעודו לכוד בביתר על-ידי הרומאים, בר כוכבא חשד בבגידה מצד רבי אלעזר המודעי והרג את החכם הנערץ בהתקף של זעם, עליו הכריז בת קול: (זכריה יא:17) "הוי רעי האליל!"
ההתנהגות של בר כוכבא כפי שנמסר גרמה לרבי עקיבא ואחרים לבסוף להסיר את תמיכתם בו, אך הם נמנעו מלהכריז עליו בן מוות. תחת זאת, באופן בלתי מוסבר, רוצחו של רבי אלעזר המודעי הפך לגיבור התורני, וזכרו מכובד מידי שנה בחג הישראלי ל"ג בעומר. ככל הנראה הצלחתו הצבאית של בר כוכבא אפשרה לדורות של מנהיגות רבנית להתעלם מחטאיו הבוטים נגד התורה.
בזכרנו את ההאשמות נגד ישוע כפי שנזכר בתלמוד, הבה נבדוק כיצד הגיבו הרבנים למשיח לאחר מכן, שהוביל בבירור את העם לכפירה גמורה: שבתאי צבי.
שבתאי צבי היה יהודי יליד איזמיר באימפריה העות'מאנית, שנולד בשנת 1626 בט' באב, תאריך מסורתי שנקבע על ידי הרבנים ללידת המשיח. דרך לימוד הקבלה הלוריאנית (מיסטיקה יהודית שנוסחה בידי רבי יצחק לוריא, האר"י) השתכנע צבי כי הוא המשיח. הוא הכריז על עצמו ככזה בשנת 1648, שנה בה נחזה בואו של המשיח בספר הזוהר. שבתי צבי הפר בכוונה את התורה ומצוות רבניות, באכילת מזון לא כשר, וביטוי השם המפורש בקול. הוא נישא והתגרש פעמיים ברצף מהיר, ונשא יהודייה נזירה-שהפכה-לזונה לאשתו השלישית. הוא שר תהילים ו"שירי אהבה ספרדיים גסים" באותה אדיקות (ראו ויקיפדיה לתיעוד).
אף-על-פי-כן, לאחר שחילץ את יהודי ירושלים מאיומי הטורקים באמצעות גיוס סכום גדול של כסף, השפעתו של צבי התפשטה ברחבי אירופה ושבתה את הקהילה היהודית:
מעשיו הנוגדים את התורה של שבתאי צבי, ואף יותר מכן יופיו והקסם האישי היוצא דופן, גרמו לאנשים לקבל את יומרותיו המשיחיות ללא עוררין, וההתלהבות העממית שהוא עורר הייתה חסרת תקדים. ב- 1665, הגולה כולה נפלו תחת קסמו. מפולין שליחים נשלחו כדי לחלוק לו כבוד, בהולנד קהילות יהודיות שלמות עזבו את משרותיהם וחיכו לדברו בנמלים כדי להפליג אל ארץ הקודש.
( Messiah Texts, פטאי, עמ' XLV , מתורגם מאנגלית)
הנביא של צבי, נתן העזתי, חזה כי הסולטן הטורקי ימסור מרצון את האימפריה לשבתאי צבי. בשנת 1666, צבי הכריז על "שנת הגאולה", והפליג לקונסטנטינופול לקבל את מלכותו. תחת זאת, הוא התאסלם כדי להציל את חייו וחי על קצבה נוחה עם תואר "אפנדי" בעשר השנים שלאחר מכן בחצר הסולטן. מספר רב של יהודים שקיבלו מעשים אלה כחלק משליחותו המשיחית, פנו בעקבות צבי לכפירה, מייסדים כת פסאודו מוסלמית, פסאודו נוצרית, נוגדת- תורה ששרדה עד היום, ("דונמה", יורשי השבתאים והפרנקיסטים).
להלן כמה היסטוריונים שתעדו את התגובה הרבנית לשגיאה הענקית:
עבור שאר העולם היהודי ההלם של כפירת שבתאי צבי היה תהומי. מעט מאוד ידוע על מה שחשו האנשים הפשוטים, אבל הרבנים בחוכמתם החליטו על נתיב שחשבו, יהיה סביר יותר לרפא את הפצעים בנפש העם: מזעור האירוע, וכיסויו במעטה של שתיקה והתעלמות.
(פטאי, עמ' 46, מתורגם מאנגלית)
כיסים של מאמינים נשארו באימפריה הטורקית, הבלקן, איטליה ואפילו בליטא. דרום פולין גם כן נשארו זמן ממושך מדי תחת השפעת השבתאות. אבל שארית היהדות העולמית, נחל עכשיו אכזבה מעבר לאשליה, נסיגה… לדממה להה ומתונה.
( My People, אבא אבן, עמ' 237, מתורגם מאנגלית)
אין ראיות לכך שהקהילה הרבנית אי פעם הכריזה על שבתאי צבי כראוי למיתה, למרות כפירתו הגלויה והשפעתו הגדולה להוביל אחרים לנהוג בדומה. היה זה הסולטן הטורקי שלבסוף גרש את צבי למונטנגרו, שם מת בבדידות בשנת 1676. עם זאת ישוע יהודי נאמן הוקע כראוי למיתה, ועונשו נחשב הוגן בעיני מנהיגים רבניים רבים, מימי התלמוד ועד היום.
כאילו לא די היה באסון הרוחני שחוותה הקהילה כשקידמה בהתלהבות את פניהם של מתחזים כמשיח, היסטוריונים כותבים כי אסונות פיזיים בשיעור לא מבוטל פקדו את הקהילה היהודית אחרי מות בר כוכבא ושבתאי צבי כאחד:
במסורת היהודית, נפילת ביתר (מעוזו האחרון של בר כוכבא) היוותה אסון כמו חורבנם של בית המקדש הראשון והשני. האוכלוסייה היהודית ביהודה הושמדה ברובה בתקופת הדיכוי שבאה בעקבות נפילת ביתר. הכניעה לוותה בטבח, רדיפה דתית, מכירת יהודים לעבדות ועקירת העם מאדמתו.
(אנצ' יודאיקה כרך ד', עמ' 236, מתורגם מאנגלית)
בד בבד עם סופה המביש של תנועת הפרנקיסטים [בהנהגת יעקב פרנק, 1726 -1791] החלה התקופה האפלה ביותר שאי פעם פקדה את יהודי פולין.
( My People, אבא אבן, עמ' 238, מתורגם מאנגלית)
הצרות של יהדות פולין, שאבן מציין, באו בשל כפירה עם טוויסט אירוני.
הפרנקיסטים היו שלוחה שבתאית שצצה בסביבות 1750; אביו של יעקב פרנק היה שבתאי. הם הוכרזו ככופרים ב־1756 על ידי ההנהגה הרבנית של פולין, שניסתה באיחור למגר את המורשת של שבתאי צבי בגלל שערוריות ציבורית. (הם נקטו עמדה ציבורית כנגד 'הכפירה השבתאית' רק בשנת 1722, דור שלם לאחר מותו של צבי, ועד אז הפופולריות של התנועה כבר הקשתה על בלימתה).
בתגובתם נגד הקהילה היהודית בקשו הפרנקיסטים מקלט בכנסייה הקתולית, בחזות של אמונה נוצרית כביכול. הם הוליכו שולל מנהיגים קתולים, בטענה שהם מאמינים בשילוש ו"גאולה במשיח", אבל לא טרחו להסביר ש"המשיח" שלהם יעקב פרנק הוא גלגולו של שבתאי צבי שהתאסלם, ושלחטוא ככל האפשר בייחוד באי מוסריות מינית זו דרכם להשיג את ה"גאולה". (התרמית שלהם התגלתה מאוחר יותר, אך לאחר שנטבלו הם נטמעו בחברה הקתולית, ובאצולה הפולנית). הרשויות הקתוליות אימצו את הפרנקיסטים, ורדפו את הקהילה הרבנית בשמם, מה שכלל קנסות והוראה לשרוף עותקים של התלמוד.
האירוניה כאן היא שכפירתו של יעקב פרנק הושתתה באופן בלעדי על ההוראה השבתאית, שהתאפשרה בזכות הסלחנות הרבנית המוקדמת כלפי שבתאי צבי, משיח השקר. לו מיהרו להוקיע את צבי כפי שהתורה דורשת, "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דבר' יג:6), ייתכן שתנועת הפרנקיסטים מעולם לא הייתה צומחת, אף לא תפקידה בהצתת רדיפת היהודים על ידי הכנסייה הקתולית.
מלבד המשבר בקהילה, לטעויות אלה, האמינו חכמי ישראל, היו גם השלכות רוחניות לדורות הבאים. הוראה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב (שחי 1772 -1811, וחווה ככול הנראה את האסון שנגרם על ידי הפרנקיסטים) מזהירה כי כל משיח שקר המתקבל במשוגה מקשה עוד יותר על זיהוי המשיח האמתי:
…ורוח הסערה התפשטה והתגברה וערבבה בערבובים כאלה עד שאיבד [המשיח] מאתו גם כל הסימנים שנמסרו לו משורש נשמות ישראל, עד שאי-אפשר להם [לישראל] בשום אופן להכירו. כי מרוב ההרפתקאות העוברות עליו, מכבישתו תחת ידיהם… נמסרו גם להם מרזי הסימנים והאותות והמופתים, עד שנמצאו גם מהם ובהם אשר התדמו כקוף בפני אדם לכנות עצמם בשם משיח.
שזה כל עניני משיחי השקר שהיו בעולם. ואחר כך כשנודע משקריהם ופחזותם, היה קשה מאד להאמין גם באור אמתת עצמיותו [של המשיח האמתי] כשנגלה להם.
(רבי נחמן מטשרין בסיפור מעשיות של רבי נחמן מברסלב, מצוטט בפטאי, עמ' 108- 109, מתורגם מאנגלית)
(למרות שהרבי מברסלב עצמו הוכרז כמשיח על ידי חסידיו בסופו של דבר, בהקשר של הציטוט לעיל הוא מכונה רק צדיק גדול, או צדיק שווה לבעש"ט.)
הנזק הרוחני המשתמע שנגרם על ידי משיחי השקר הנו ההתפכחות ונטישת האמונה במשיח אמתי העתיד לבוא. ואכן, ההיסטוריה היהודית מאזכרת חילון של מגזרים רחבים ביהדות אירופה בעקבות שבתאי צבי.
אבל הדבר המדהים ביותר בסיפור של רבי נחמן הוא שהמשיח האמתי מתואר כמי שכבר בא, ואיבד את סימני זיהויו כפי שהיו, לפני הגעת המתחזים לזירה. לפנינו הודאה מרומזת שהקהילה היהודית נכשלה הן בזיהוי המשיח האמתי והן בזיהוי משיחי השקר- ובשל משגים אלה עלולה להחמיץ גם מאוחר יותר הזדמנויות לזהותו "כשנגלה להם".
ישוע במדויק ניבא הן את הסרת חסד אלוהים מבית המקדש (מתי כג:37- 39, לוק' יג:34- 35) והן את חורבן ירושלים (לוק' יט :41 -44), קושר במפורש שני אסונות אלה לדחייה של ירושלים (היינו ההנהגה) אותו. הוא גם הזהיר מפני מתחזים שיקומו אחריו (מתי כד:5), ושיקדימו כמו כן את שובו (פ' 23 -25).
8. המשיח נגלה, מוסתר, ויוחזר.
ה"אפיקומן"-מנהג הפסח המקובל על הרבנים- הנו מוזר בה במידה שהוא מוכר לכול.
יהודי העולם מורגלים בשבירת המצה האמצעית וכיסויה בשלב מוקדם בסדר, הצנעתה, והשבתה למקום של כבוד לאחר הארוחה, שם על כולם לאכול ממנה. הרצף כך נדמה מנסה לומר לנו משהו בפנטומימה. המסר חייב להיות מכריע, שכן החכמים הפכו אותו לשיאו של הסדר, ועל פי ההלכה המבוגרים והילדים כאחד נדרשים לקחת בו חלק.
עם זאת, בעוד שכל יתר האלמנטים של הסדר נבחנים ביסודיות, אלמנטים אלה ("יחץ" ו"צפוּן") מקוימים ללא ברכה או מילה של הסבר בהגדה. ההערה היחידה שניתן למצוא איפשהו הנה שיש ללמד את "הבן החכם" אודות האפיקומן, בציטוט מהמשנה (פסחים י :8), והתלמוד (פסחים קיט ע"ב), "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". המונח עצמו הוא יווני ואינו מופיע בתרגום לעברית או ארמית – חריגות שהולידה דיון בגמרא על משמעותו.
לבד מהמנהג השתקני של אכילתו, מסורת שאינה מופיעה במשנה מקוימת גם כן ללא הסבר. זו המסורת של הסתרת האפיקומן, שליחת הילדים לחפשו, ותגמול המוצא בכספי "פדייה" כדי להשיבו למקומו לפני אכילתו כטעימה האחרונה של הסעודה. ניסיונות לפטור זאת רק כשעשוע עבור הילדים מתקשים להביא בחשבון את מטרת הסדר (הוראה, לא שעשוע). בפסחים קט ע"א מובאים הסברים שונים כיצד לשמור על ערנות הילדים במהלך הסדר, מה שהוביל את הרמב"ם להסיק כי זו הסיבה "לגניבת" האפיקומן והסתרתו. על כל פנים, אם זו המטרה, התוצאה היא אובדן תשומת הלב של הילדים למשך המחצית השנייה של הסדר, משום שהדרמה מסתיימת באמצע. ואף לא אחד מבין ההסברים האלה מתייחס לדרישה ההלכתית שיש לשבור את האפיקומן, להסתירו מן העין ולהשיבו מאוחר יותר, בין אם הילדים נוכחים ובין אם לאו.
ישנן מסורות אפיקומן שונות בקרב היהודים הספרדים, מעניינות לא פחות: נשיאת חתיכות בכיס לאורך השנה כדי להגן מפני רוע, לרפא, להעניק חיים ארוכים, להרגיע ים סוער; החזקת חתיכה בידי היולדת בזמן הלידה; קשירת חתיכה לזרוע הבן כברכת נישואיו מהאב; וקשירת חתיכה לכתפו של הנוסע המנבא את בוא המשיח. (אנצ' יודאיקה)
למרות המנהג האוניברסלי שראשיתו בעת העתיקה, נראה שהקהילה הרבנית המודרנית אינה מגלה עניין במקורו. המונח "אפיקומן" מובן לרוב כ"קינוח", בהתבסס על השחתה של שתי מילים יווניות, epi – komios. התרגום המתקבל ("אין מפטירין [את הארוחה] אחר הפסח עם אפיקומן [קינוח]") גרמה ללא מעט רבנים ללמד כי תחליף המצה לקורבן הפסח "בטעות" נקרא "אפיקומן". עם זאת, האפיקומן כבר התקבל ככינוי למצה האחרונה בתקופת רש"י, בהתבסס על קריאה מילולית של הפסקה מהמשנה כ"לאחר הפסח-אפיקומן". לחלופין, כמה חכמים מוקדמים פירשו את הציווי כ"אין אנו יוצאים [כי] אחרי פסח [יש] אפיקומן." (פרופסור יוסף תבורי, אוניברסיטת בר אילן)
העובדה שחכמי התלמוד לא יכלו בוודאות להסביר מה משמעות המונח "אפיקומן" מרמז על כך שהוא צמח לפני זמנם ו/או מחוץ לגבולות בית המדרש של רבי עקיבא (מהדרי התלמוד). מספר חוקרים קשרו "אפיקומן" למילה יוונית נאמנה יותר מבחינה פונטית, ובעלת משמעות, afikomenos : "הבא [אחרי]". הפרופסור המנוח דוד דאוב, בר סמכא עולמי בהיסטוריה משפטית והתלמוד ויהודי דתי, הציג תיעוד ("הוא שיבוא," הרצאה מ-1966) כי מסורת האפיקומן קדמה למאה הראשונה, וייצגה את הכמיהה היהודית ל"[אדון] הבא" שהנו "מוסתר" (ומכאן הכינוי "צפון" למסורת הסתרתו). הוא גם העריך כי אפשר שההערה של רבי הלל הנזכרת בסנהדרין צט ע"א התייחסה למסורת אפיקומן-המשיח שקדמה אפילו למקדש השני. הלל טען שלא יהיה שום משיח עתידי לישראל, מאחר "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו."
התיאוריה של פרופסור דאוב הייתה ככל הנראה כל כך לא רצויה בעיני כמה יהודים דתיים עד שלפחות רב אחד חש צורך לתאר את המלומד הנודע מאוקספורד כחובבן שהפך שגיאה היסטורית לגרועה עוד יותר:
מדוע המנהג היהודי העתיק את השם אפיקומן לטעימת המצה האחרונה והפך אותו לדרישה חיובית למרות הוראת המשנה? הרצון היה להביא את הסדר לסיומו עם טעם הפסח, על ידי שימוש בפיסת מצה מוסתרת או מוצנעת (צפון) אליה השם "אפיקומן" הודבק באופן רשלני. במהרה ל(קרוי בטעות) אפיקומן ניתנה [כך במקור] פרשנות משיחית על ידי כמה חוקרים; למשל, דוד דאוב, האומר כי "צפון, העשוי לציין הן את 'הנשמר' והן את 'הנסתר' הנו אות ראוי למשיח, הממתין בכנפיים כדי להיקרא לשליחותו.
("Seder and the Five Senses ", הרב ד"ר ריימונד אפל, מתורגם מאנגלית)
הכחשת של הרב נחתמה מבלי להסביר מדוע הפרשנות של פרופסור דאוב הייתה בעייתית מנקודת המבט היהודית, ומבלי להציע פרשנות חלופית למסורת השתקנית של המצה המוסתרת-מגולה (איך שלא נכנה זאת).
העובדה שהאפיקומן היה קשור בשה הפסח במהלך ימי בית המקדש השני, והפך לסמל הזיכרון שלו לאחר חורבן בית המקדש, מסביר מדוע פריט זה הנו הדבר האחרון הנאכל בסדר. אלא שכמה מהפעולות במסורת האפיקומן מעולם לא נעשו לקורבן הפסח. אסור היה לשבור את עצמות השה, בעוד שנדרש לשבור את המצה האמצעית: תחילה לשתי חתיכות ("יחץ" = "ייחצה") ולאחר מכן את החצי שהוחזר לחתיכות קטנות כדי שיאכלו כולם. הדרישה להסתיר, למצוא, ולפדות את האפיקומן גם כן מעולם לא נעשתה בדומה לשה הפסח. עלינו להניח, כי פיסת מצה זו ייצגה יותר מאשר את זיכרון קורבן המקדש בלבד. ממחקרו של פרופסור דאוב, ניתן להניח שסמליותו העצמאית הועברה לצד תחליפו המאוחר יותר לקורבן הפסח עצמו.
אלא שכל הדיון והידע הזה נחסכים משולחן הפסח. כל אחד מיסודות הסדר מלווה הסברים מפורטים בהגדה, מהמטבלים ועד לטיפות היין הנשפכות, ואילו מצה שבורה ייחודית זו – גולת הכותרת – מתקבלת בדממה מוחלטת. המסתורין גובר כשאנו מצווים להורות את "הבן החכם" על אודות האפיקומן.. מה שמרמז לכך שמונח זה מגלם אוצר השמור רק ליהודים שהנם רציניים בנוגע לידיעת אלוהים.
וכך הוא.
מאחר ואנו עוסקים במשהו המסמל קורבן גאולה, עם נימות משיחיות שנוספו ממקורות שונים, ומאחר ונוכחנו כי הגאולה כמוסכם תסופק בכמה מישורים על-ידי המשיח, סביר להניח כי חידה זו נקשרת בו. מה ביקשו החכמים לספר לנו עליו? מדוע הוא שבור לשניים, עם מחצית אחת מוסתרת (אובדת), נגלית (הוחזרה), ומחולקת כ"טעימה" האחרונה של הגאולה?
אם האפיקומן היה היסוד היחיד להנחה כזו, היא עלולה הייתה להיחשב מופרכת. אלא שאנו מוצאים מסר זה במקומות אחרים בהוראה הרבנית. מקורות אחרים רומזים לכך שהמשיח יגיע פעמיים.
תפילה במוסף של יום הכיפורים מתייחסת באופן ברור יותר למשיח מוסתר או אובד. לבד מההכרה בתפקידו בהסרת החטא, כפי שראינו קודם, יש כאן רמז למודעות של ישראל לכך שהמשיח כבר נגלה והכריז את הגאולה כבר פעם:
צומתנו בבצענו עד עתה. צורנו עלינו לא נעתה: פנה מנו משיח צדקנו. פולצנו ואין מי לצדקנו:
עונותינו ועול פשענו. עומס והוא החולל מפשעינו: סובל על שכם חטאתינו. סליחה מצא לעונותינו:
נרפא לנו בחבורתו. נצח בריה חדשה עת לבראתו: מהוג העלהו. משעיר הדלהו:
להשמיענו בהר הלבנון. שנית ביד ינון:
(תפילת "אז מלפני בראשית" , נמצאת בספרי תפילה מהמאה ה-19 – ר' כאן)
לא מוסבר כאן מדוע הוא פנה מישראל, אבל התגובה המיוסרת מורה על תלות גדולה בו לצורך הצדקה, או אשמה על שגרמו לו לפנות מישראל ו"אין מי לצדקנו" (או גם וגם). יש לא מעט דמויים מדהימים כאן: תפילה שאלוהים יעלה את המשיח מ"שעיר", הר אדום, המזכיר מסורת רבנית של שימוש באדום כסמל לרומא (הכנסייה); האזכור של לבנון", סמל של המקדש (גורם לנו לשמוע "בפעם השנייה"?); וינון, כינוי נודע למשיח. אנו רואים גם ציטוטים ישירים מישעיהו נג, ואת ההכרזה כי יום כיפור הוא הזמן של אלוהים לברוא "נצח בריה חדשה" (השווה להוראה של שאול קור"ב ה:17, גלט' ו:15).
תפילות אלה הוסרו בשלב מסוים מתפילת יום הכיפורים הסטנדרטית, אולם בדורות קודמים הן לא גרמו למהומה, משום שנשענו על אזכורים קודמים בהרבה לכך שהמשיח נגלה ואז הוסתר:
ר' ברכיה בשם ר' לוי: כגואל הראשון כך גואל האחרון. מה הגואל הראשון? נגלה וחזר ונכסה מהן. וכמה נכסה מהן? שלשה חדשים, שנאמר [שמות ה:20]: 'ויפגעו את משה ואת אהרן'. [ראה פס' 22: וישב משה אל ה'…]
אף גואל אחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם. וכמה נכסה מהם? ר' תנחומא בשם רבנן: ארבעין וחמשה יום, הה"ד [זה שכתוב] (דניאל י"ב): 'ומעת הוסר התמיד' וגו' וכתיב (שם): 'אשרי המחכה ויגיע' וגו'.
(מדרש רות רבה, ו [יד] – המאה ה-5)
(ג) '[דומה] דודי לצבי או לעפר האילים' (שיר ב[:9]). א"ר יצחק: אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'רבון העולמים …מה הצבי הזה מדלג?' [פס' 8: הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות] כך היה הקב"ה, 'מדלג ומקפץ' ממצרים לים ומן ים לסיני…
'הנה זה עומד אחר כתלנו' [פס' 9]. זה מדבר סיני. 'משגיח מן החלונות'. (שמות יט): 'וירד ה' על הר סיני' וגו'.
'מציץ מן החרכים'. (שמות כ): 'וידבר אלהים את כל הדברים' וגו'. 'ענה דודי ואמר לי'. (שם [פס' 10]): 'אנכי ה' אלהיך'…
אמרו ישראל לפני הקב"ה: '…מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה?' כך גואל הראשון נגלה ונכסה. ר' ברכיה בש"ר [בשם ר'] לוי: כגואל הראשון כך גואל האחרון.(מדרש במדבר רבה, פרשת נשא יא,ג – המאה ה-13)
שני המדרשים מדברים על תקופה קצרה למדי בה הוסתר משה; "שלושה חודשים" משקף הוראה רבנית כי משה נסוג למדין לפרק זמן זה לאחר העימות הראשון שלו עם פרעה (למרות ששמות ה:22 בעצם אומר:"וישב משה אל ה'"). בהתייחס לגואל העתידי, שניהם הזכירו תקופה בת 45 יום (מה"1290 ימים" של דני' יב:11 ועד ה"1335 ימים של פס' 12). עם זאת, אנו יודעים כי משה הוסתר מישראל בעבר למשך זמן רב יותר (40 שנה); ואם "התמיד" בדניאל יב:11 מסמל את המשיח, עז "עת הוסרו" הנו לא ל-45 ימים אלא ל-1,290 ימים (או יותר).
הפרשנות של רש"י על שיר השירים ב:9 (כתוב במאה ה-11) גם משווה צבי זו לאלוהים:
והנה הוא הודיע שהיה עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי [לציון] שנאמר (שמות ג[:7]): 'ראה ראיתי את עני עמי' וגו'.
אך יש לציין כי במדבר רבה מזהה את הצבי שנגלה ונכסה כאלוהים – וגם כמשיח. המדרש מיד ממשיך להשוות את אותו צבי עם משה – וגם עם המשיח. זה מקור נוסף המזהה את הגואל "האחרון" כאישיות אלוהית שתשכון עם בני אדם.
9. המשיח יידחה לפני שיוסתר.
לא נאמר לנו בפסקאות לעיל מדוע המשיח נכסה לאחר שנגלה. מהתורה אנו יודעים כי משה הוסתר, במידה מסוימת, בשל סירוב ישראל להכיר בו כגואלם. יתר על כן, הרבנים שצוטטו לעיל מתוך רות רבה (מבלי להזכיר זאת במפורש) קשרו את הניסיון של המשיח עם זה של משה כשישראל תקפו אותו על כישלונו לכאורה לגאול אותם (ר' שמות ה:21- 23). המדרש אינו מביא בחשבון את הדחייה הראשונה (שמות ב:11- 14).
בדרך מעודנת זו הם תומכים בהוראה שהמשיח, כמו משה, יוסתר בשל דחייה, וששליחותו תיקטע בידי תקופה של לכאורה כישלון. זה זוכה לאישור בסדר האירועים המנובא בדניאל ט:26. למרות שדניאל לא אומר מי יכרות את המשיח, הוא כן אומר ש"אֵין לוֹ [דבר או, אף אחד]". בזמן מותו, למשיח- אלוהים לא יהיה דבר להראות כי מאמציו (נדמה שנכשלו) או יישאר לגמרי לבד (דחוי)… או סביר להניח, שניהם.
הדחייה הראשונית של ישראל כלפי גואלם האחרון מתוארת בפירוט בחייהם של מי שהיו תבניות של שליחות הגאולה שלו. משה, גם לאחר שאלוהים הביא גאולה דרכו, נדחה שוב ושוב בידי הדור שראה הכול (לדוגמה, במד' טז:28- 41). דוד המלך, גם אב קדמון וגם ואב-טיפוס של המשיח כאחד, נדחה תחילה כשנאלץ להימלט מקנאתו של שאול המלך (שמו"א כג:14). על אף שנמשח בידי שמואל, הוא הסתתר במדבר (שמו"א כא), ובקרב הגויים הפלישתים (שמו"א כז) עד מותו של שאול.
למעשה, תבנית זו של דחייה, היסתרות, והופעה מחדש מתגלה בקביעות בחוויה של מי שנבחרו על ידי אלוהים. יעקב אבינו הסתתר לאחר שאביו ברך אותו ואחיו הקנאי עשיו נשבע להרוגו (ברא' כז:41); הוא חזר אל אביו ואחיו רק בציווי אלוהים (ברא' לא:13). אחיו של יוסף לא האמינו לחלומותיו, והשליכו אותו לבור (ברא' לז:24). יוסף הוסתר מאחיו עד לזמן שהחל לספק להם מזון, וגם אז זהותו הייתה מוסתרת תחילה (ברא' מב:8). יהושע בן נון, יורש הסמכות של משה, נדחה תחילה כשהטיף לישראל להיכנס לארץ המובטחת באמונה; הוא כמעט נסקל (במד' יד:6- 10), ומאז הוא נשאר מחוץ לתווך ראייה, באוהל מועד (שמות לג:11), עד שהוסמך על ידי משה.
לאליהו נאמר בדבר ה' להסתתר לאחר שהתנבא לאחאב ונדחה; הוא שב והופיע בצוויו לבצע את האותות שהשיבו את ישראל בתשובה (מלכ"א יז -יח). המלך יאשיהו הוסתר כתינוק במקדש אלוהים כשהוא ובית אביו (בית דוד) נדחו על-ידי עתליה כמושלים החוקיים של יהודה; הוא שב והופיע כשהגיע לזקנה (מלכ"ב יא). ירמיהו הושלך לבאר והוסתר שם לאחר שנבואתו נדחתה על-ידי מנהיגי ירושלים; הוא הוצא על-ידי זר (ירמ' לח:7- 11).
כתבי הקודש מלאים בתמונות של עבדי אלוהים גלויים שהוסתרו בשל דחייה על ידי מי שאליהם נשלחו; לעתים קרובות למדי, הם מצאו מחסה אצל זרים יראי אלוהים שזיהו את סמכותו בהם. ניתן לומר שמצב זה היה נכון ביותר ממרבית המקרים. הייתכן אחרת במקרה של המשיח?
אכן, ישוע ביכה את העבר הזה:
יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם הַהֹרֶגֶת אֶת־הַנְּבִיאִים וְהַסֹּקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת־בָּנַיִךְ כַּתַּרְנְגֹלֶת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת־אֶפְרֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם.
(מתי כג:37)
9א. המשיח יושב לימין האלוהים.
היכן מוסתר המשיח במהלך תקופה זו של דחייה מצד ישראל, לדעת הרבנים? מלבד התיאוריות השונות שקבעו את מקומו מחוץ לרומא, דעה אחרת היא שהוא בשמיים. מקור מרכזי משמש מזמור קי:
לדוד מזמור נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך:
תהילים קי:1
פסוק זה, שישוע ציטט לפרושים (מתי כג:41- 46), ככול הנראה כבר התקבל בחוגים רבניים כמתאר את המשיח; אחרת הם היו משיבים תשובה מוכנה לחידה שלו ("אִם־דָּוִד קֹרֵא לוֹ [למשיח] אָדוֹן אֵיךְ הוּא בְּנוֹ?"). קבלה זו מאומתת במדרשים מאוחרים יותר על תהילים (שנודעו וצוטטו כבר בימיו של רש"י):
קי 'לדוד מזמור נאם יי לאדני שב לימיני'… ומי עשה [לאברהם] כל המלחמות? הקדוש ברוך הוא שאמר: 'שב לימיני', 'שב ואני עושה לך מלחמה.' ואף על פי שאינה כתובה כאן [על המלחמה בין אברהם לבין ארבעת המלכים, ברא' יד], פירשה דוד שנאמר: 'נאם יי לאדוני שב לימיני'. וכן הוא אומר למשיח, והוכן בחסד כסא וישב עליו. אומר הקדוש ברוך הוא: 'ישב ואני אעשה מלחמה.'
(מדרש תהילים רבה, מזמור קי – עמ' מז,א)
נציין כאן כמה נקודות חיוניות. ראשית, הרבנים לא התקשו לבחון התגשמויות רבות של נבואה זו- על אף שיוחסה לאברהם, ניתן היה ליחסה גם בעתיד למשיח. שנית, האזכור של אברהם חלש יחסית (לאברהם היושב לימין אלוהים ניתן להתייחס רק כמטפורה), מה שהופך את ההתגשמות המשיחית של "אדונו" של דוד למוקד העיקרי של הנבואה. ושלישית, אין כאן רמז לפרשנות שהמסורת הרבנית של היום מתעקשת עליה, שמזמור קי פונה לדוד המלך בלבד.
חכמים אחרים גם הניחו ש"אדוני" כאן מתייחס למשיח, כגון הרב סעדיה גאון (בפרשנותו לדניאל ז :13), כמו גם כותב המדרש הבא:
רבי יודן בשם רבי חמא אמר: לעתיד לבא הקב"ה מושיב מלך המשיח לימינו שנאמר:' נאם יי לאדוני שב לימיני' – ' ואברהם לשמלי'.
(מדרש תהילים רבה, מזמור יח – עמ' יז,ב)
בהתבסס על פרשנויות כגון זו, ניתן להחשיב את ימות המשיח כתקופה שהחלה בהיותו מוסתר בשמיים; כלומר, לא רק לפני שקיבל את כיסא דוד, אלא גם לאחר שכבר נראה פעם אחת לישראל.
למי שמקבלים את חישובי התלמוד (סנהדרין צז ע"א) שהעידן המשיחי היה אמור להתחיל עד 242 לסה"נ, זו צריכה להיות בשורה מנחמת ומעוררת מחשבה כאחד. היא מנחמת, מכיוון שעדים יהודים העידו על אחד הושב לימינו של אלוהים בבוא מועד מכריע זה (מרק' טז :19; מה"ש ז :56; רומ' ח:34; אפס' א:20; קול' ג:1; עבר' א:3; ח:1; י:12; יב:2; פטר"א ג:22). היא מעוררת מחשבה, כי רבים ממורי ישראל כה בורים בשרשרת המסורת הרבנית שהם דחו פירוש זה של מזמור קי כהוראה "נוצרית".
9ב. המשיח מתגלה – כיצד ומתי?
המדרש שתואר קודם, שזיהה את המשיח מוסתר מחוץ לעיר בין המצורעים, דיבר על הסתרה ממושכת מאוד של הגואל העתידי, מאז תקופת חורבן בית המקדש השני ועד היום. כל התקופה הזו, מלמד המדרש, המשיח גלוי לעין, אבל ישראל פשוט אינם מסוגלים לזהותו. והסיבה הנרמזת לכך שהמשיח נותר סמוי מעיניהם היא שישראל עדיין אינם נכונים לשמוע- "בקולו [של הקב"ה] תשמעו". המסקנה היא ש"ראיית" המשיח מתרחשת רק לאחר "שמיעת" קול אלוהים.
ראינו את אותו המסר בהוראת ברסלב לעיל, אבל בשינוי מתמיה: ההיסתרות של המשיח מיוחסת לכך שאיבד את סימני קרבתו לישראל. "אי-אפשר להם" לישראל להכירו מכיוון שהוא איבד את "נשמתו היהודית" כביכול; והוא אינו נראה עוד כגואל ישראל.
מסר זה השתקף מבעוד מועד בחיי יוסף, המכונה "הצדיק" על-ידי החכמים. אחיו השתחוו לו מבלי להכירו, בחשבם אותו לאיש מצרי. מצדו הוא במכוון הסתיר את זהותו מהם (ברא' מב:6- 8) – "ויתנכר אליהם" משך זמן מה כדי לנסותם. יש להביא בחשבון אלמנט זה עם העובדה שהחכמים קראו למשיח "בן יוסף".
אם אין ביכולתו של העם היהודי לדעת מיהו המשיח באמצעות הראייה, עלינו להניח כי הדרך היחידה, שהם אי פעם יכירו אותו תהיה ב"שמיעת קול אלוהים" המזהה אותו – או מנגד, בשמיעת המשיח מדבר ב"בקול אלוהים" (כלומר, מדבר דברי אלוהים בשם אלוהים).
אבל שמיעת קול אלוהים נשללה מכול וכול מאז ההחלטה הרבנית המכונה "תנור של עכנאי". במעמד מכונן זה, רבי יהושע פסק להתעלם מבת-הקול, שצידדה ברבי אליעזר בן הורקנוס בוויכוח על טומאתו של תנור. הדעה נתמכה בציטוט, "לא בשמיים היא [התורה]! (הפניה לדבר' ל:12- 14). רבי ירמיהו הסביר את כוונתו כדלקמן:
(דברים ל) 'לא בשמים היא'. אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת [ה'] בהר סיני בתורה (שמות כג): 'אחרי רבים להטות.'
(מסכת בבא מציעא נט,ב)
אין ציווי "כתוב בתורה" האומר "אחרי רבים להטות"; זו הייתה דדוקציה שלילית משמות כג :2, המצווה אותנו "ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת". הלימוד הורה שמאחר ואל לך לנטות אחר הרוב להטות צדק, עליך ללכת בעקבות הרוב לקיים צדק (סנהדרין ב ע"א).
כמובן, ששום רב מיושב בדעתו לא היה מאשים את בת הקול ב"הטיית צדק". אבל זו ההשלכה המצערת, מאחר והפסק הרבני דרש מהרוב "לקיים צדק" על-ידי הטלת חרם על מי שהתעקש להקשיב לקול השמימי (רבי אליעזר).
פסיקה זו נגד השמיים מוצגת בקהילה הרבנית של היום כהברקה שפתרה ויכוח קשה ליישוב, והצדיקה סמכות רוב רבנית לדורות הבאים. אבל מסר כזה אפשרי רק כשהפסקה מצנזורת באופן מהותי.
את "התנור של עכנאי" לרוב מלמדים עד לנקודה בה אלוהים שומע את הפסק וכפי הנמסר, "חייך ואמר: 'נצחוני בני, נצחוני בני'." המילה התלמודית "חייך" אינה מופיעה בתנ"ך כפועל; לכן זה תורגם "He laughed [with joy]". אך גם לא מדובר בתנ"ך שאלוהים אי-פעם "צוחק" באופן שמשתמע בהוראה הרבנית (מילה שמשקפת שמחה או בדיחה בין אנשים); המילה בקשר לאלוהים היא תמיד "שחק". וכשהתנ"ך אומר שאלוהים "שוחק", זה לא אות להיותו מרוצה!
יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו: אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו:
תהילים ב:4 -5
זמם רשע לצדיק וחרק עליו שניו: אדני ישחק לו כי ראה כי יבא יומו:
תהילים לז:12 -13
ואתה ה' תשחק למו תלעג לכל גוים:
תהילים נט:9
ואמנם, הפסקה התלמודית ממשיכה ומזכירה את המשפט האלוהי על מי שמרדו נגד בת הקול, והצביעו בעד החרמת רבי אליעזר. "לקה [מוכה] העולם… תנא [אמר:] אך [אסון] גדול היה באותו היום…" שכללו נזק ליבול ומצוקות אחרות. רבן גמליאל מתוודה כי הוא כמעט טבע בים בשל תפקידו המוביל בהחרמת רבי אליעזר, ומותו בטרם עת של גמליאל זמן קצר לאחר מכן מיוחס לאותה המחלוקת. מצד שני, הפסיקות של רבי אליעזר המשיכו לזכות במקום של כבוד לאחר החרמתו, עם אותה פסקה המתייחסת לרב דחוי זה כ"רבי אליעזר הגדול".
למרות האותות האלה (המזוהים בתורה כעונשים על זניחת אלוהים), ולמרות כישלון החרמתו של רבי אליעזר להביא שלום כטענת רבן גמליאל, זה הפך לחובה רבנית לציית לפסיקת הרוב של רבנים עמיתים, "ואין אנו משגיחין בבת קול".
כעת אנו ניצבים בפני דילמות חדשות:
מי בקהילה הרבנית התריס כנגד דעת הרוב, וגינה את פסיקת הסנהדרין של רבן גמליאל, כשכלל בתפילות השבת מזמור המתרה בנו "אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם…" ?
אם אי שימת לב לקולו מעידה על לב קשה, אז הליכה בעקבות רוב שמסרב לשמוע לקולו לבטח תביא לעיוות הצדק. ואכן, במשך מאות שנים חובה זו ללכת בעקבות הרוב הרבני הובילה לקבלה של משיחי שקר וכפירה קהילתית.
אם אנו קוראים אחד לשני לשמוע את בת הקול תוך כיבוד חובה רבנית להתעלם מקול זה, האין אנו מעלים תפילת שווא מדי שבת? האם עלינו להיות מופתעים שהמשיח נותר מוסתר מאתנו כל עוד לא בוטלה פסיקת "תנורו של עכנאי"?
פרשנות מהמאה ה-12 מנבאת כי משיח בן דוד יתגלה שעה שישראל ידוכאו בידי צורר המשיח (ה “Antichrist” המכונה "ארמילאוס, בנו של אבן" במסורת היהודית). אבל המשיח הבא להושיעם ייאלץ להיסתר בשל דחיית ישראל אותו:
ואחר כך [הניצחון של ארמילאוס על ירושלים] יגלה להם הקב״ה משיח בן דוד, וישראל ירצו לסוקלו, ואומר לו: 'שקר דברת שכבר נהרג משיח ואין משיח אחר עתיד לעמוד,' ויבזוהו, שנאמר [ישעיה נג:3]: נבזה וחדל אישים. והוא חוזר לו ונכסה מהן, שנאמר [שם:] וכמסתר פנים ממנו'.
(בית המדרש חדר שלישי – נסתרות ר' שמעון בן יוחאי, עמ' 80)
כפי שאנו רואים (מצוטט גם לעיל), הנדחה אינו בן יוסף, אלא בן דוד. אותה פסקה ממשיכה ואומרת כי "מלך המשיח" ישוב עוד פעם במועד מאוחר יותר. זה לא מפתיע, שכן כל החכמים מסכימים שהוא בסופו של דבר יתפוס את כיסא דוד. אבל מה תהיה תגובת ישראל כשהוא יתגלה בפעם השנייה?
מרבית התשובות הרבניות מבוססות על נבואות כמו זכריה יב:10:
ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור:
הניסוח בקטע זה הנו יוצאי דופן, לכאורה מוצג אלוהים כהנדקר, והנדקר כאדם לא מזוהה שלישי, באותה נשימה.
העמדה הרבנית המקובלת ביחס לפסוק זה היום מכחישה כי קטע זה מתייחס למשיח (הנדקר) בהיותו אלוהים; הטענה היא כי אין לתרגם את העברית באופן מילולי, "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּlook to Me whom they have pierced –". חלופה סבירה אולי תהיה לתרגם "את" כ-"עם": " look to Me with [the one] who was pierced ", אבל גם זה לא הוצע (במונחים של התנגדות יהודיות מודרניות, הרעיון שירושלים תעלה תחינות לאלוהים, וגם למישהו נוסף העומד עמו, אינה טובה יותר מאלוהים אשר דקרו.)
תרגומים יהודיים לאנגלית מגוונים במידת מוכנותם לכופף את העברית או להתנתק ממנה. אחת המוטיבציות לשינויים אלה היה מבלי ספק הרעיון המטריד שמי שספדו "עליו" [ ["him" (ככל הנראה משום שהוא מת מהדקירה) לא יכול להיות הדובר "אלי""Me"] ] (אלוהים). מכאן נובע הצורך לזהות את הנדקר עם אדם אחר. על כל פנים, המאמצים להטות את העברית הרחק מאשמת ישראל בעניין זה, קשורים פחות בקשיי תרגום העברית ויותר בנזק הפוטנציאלי ללימודים רבניים על צדקת ישראל הטבועה בהם.
בתנ"ך קורן ירושלים [Koren Jerusalem Bible], כתוב:
""they will look towards Me, regarding those whom the nations have thrust through, and they shall mourn for him (that is slain). המילים " regarding those" אינן מוכרות כתוספת, אין שמץ דבר בעברית שיצדיק את הקרבנות הרבים של הדקירה, ואלה שדקרו שונו ל"הגויים" (מבוסס על תרגום יונתן שהוסיף מילים אלה, אך לא מופיע בהקשר בעברית).
הוצאת יודאיקה לתנ"ך [Judaica Press Bible]:
they shall look to me because of those who have been thrust through [with swords], and they shall mourn over it." "
זה משנה את "דקרו" לצורה סבילה, "דוקרו" או "מדוקרים" (ללא תימוכין בעברית), אך הופך את המספד ליחיד, "עליו" – על האירוע – מכיוון שצורת ריבוי של "pierced ones" לא מופיע בעברית.
התרגום המקורי של הוצאת JPS, קצת קרוב יותר:
".they shall look unto Me because they have thrust him through; and they shall mourn for him"
אך מתרגם "את אשר" באופן שרירותי למדי כ"מפני ש-". (תרגום זה נבחר ל-Soncino Talmud)
JPS המתוקן (הרכבי, 1951) הנו הקרוב ביותר:
they shall look unto Me [for every one] whom they pierced, and they shall mourn for him.""
המילים הנוספות מופיעות כתוספת.
לעומת זאת, החכמים הראשונים היו כנים יותר לגבי המסר של הפסוק, וכמו כן הסכימו שאישיות שלישית זו הנה המשיח. יתרה מכך, הם כנראה לא התחמקו מהרעיון של המשיח הנדקר בידי ישראל:
'ועוד שלישי אעשה, והיא כי "והביטו אלי", שיתלו עיניהם אלי [ה'] בתשובה שלימה בראותם "אשר דקרו".' הוא משיח בן יוסף שאז״ל [לימדו] שיקבל על עצמו כל אשמו יש' [ישראל] ויהרג אז במלתם, לכפר בעד באופן שיחשב כאלו יש׳ דקרו אותו, כי בחטאם מת.
ועל כן למען יחשב להם לכפרה שלימה יעשו תשובה, 'והביטו אליו' יש׳ כאמור [כנראה נוסך שני של זכריה, שבו כתוב 'אליו' במקום 'אלי']. כי אין זולתו למשול במתאבלים [וגם] על אשר [המשיח] מת בעונם. וזהו: והביטו אליו את וכו' [קוראים 'את' כ- 'עם'] שהוא עם אשר דקרו המוטל לפניהם.
ולמען תגמר הכפרה במיתתו צריך יבכו ויספדו עליו, על כן:' וספדו עליו כמספד על היחיד והמר' וכו'.
(מראות הצובאות, דר' משה אלשייך, פרשנות על זכריה יב – עמ' קנו,א)
(זכריה יב) 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד'. תרין [שתים] אמורין, חד [אחד] אמר: 'זה הספידו של משיח' וחורנה [והאחר] אמר: 'זה הספידו של יצר הרע'.
(תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה כג,ב)
(זכריה יב) 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'… חד אמר: 'על משיח בן יוסף שנהרג', וחד אמר: 'על יצה"ר [יצר הרע] שנהרג'. בשלמא למאן [שלום למי] דאמר 'על משיח בן יוסף שנהרג', היינו דכתיב (זכריה יב): 'והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד'.
(תלמוד בבלי, מסכת סוכה נב,א)
באותה מידה, מורי ישראל אלה לא ראו צורך להוסיף מילים כדי להפריד את הנדקר מהאישיות של אלוהים, כפי שעשו מתרגמים יהודים מודרניים. כפי שראינו קודם, זה משום שהם לא התקשו לייחס את טבע אלוהים ושמו [השם המפורש] למשיח.
10. ימות המשיח – ברית חדשה, כוהן חדש, תורה חדשה.
על פי "בית-המדרש", כתבים מהמאה ה 7- 10 לסה"נ, אחת המשימות של אליהו תהיה להציג ניסים מסוימים כדי להוכיח שהוא מציג את המשיח האמתי.
וביום מ׳׳ה אליהו זכור לטוב יצמח עליהם ומלך המשיח עמו, ומשם יבשר ויאמר להם: 'מה לכם פה?' וישראל אומרים: 'אבדנו ספנו ותרכנו [נ״א ונחרבנו].' אמר להם: 'קומו, שאני אליהו ו[זה ]מלך המשיח', ואינם מאמינים. אמר להם פעם שלישית: 'מבקשים אתם לעשות לכם אותות כמשה?'…
אליהו ז״ל עושה ז׳ נסים באותה שעה… נס השביעי מגלה להם הסוד דכתיב: 'זאת הברית אכרות את בית ישראל' וגו' (ירמיה ל״א ל״ב) [פס' ל"ג במסורה של היום].
(בית המדרש, חדר ששי, עמ' 115)
לכן אנו רואים כי הנס האחרון והגדול ביותר יהיה שהוא יגלה לישראל את משמעות "הברית החדשה" שבנבואת ירמיהו:
הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה: לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה':
כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד:
ירמיה לא:31 -34
הוראה זו קושרת בבירור את הברית החדשה עם מלכות המשיח. ה"סוד" בפסקה הנו עמוק וחשוב עד כדי כך שרק נס מאליהו יביא לגילויו בראשית המלכות המשיחית.
בתפילת מוסף ליום כיפור נכללת גם תחינה "תַּמְצִיא צְדָקָה לַעֲדָתֶךָ. תְּלַבֵּב אֶת רַעְיָתֶךָ. תִּכְרת לָהּ בְּרִית חֲדָשָׁה…" כחלק מהשיקום של ישראל באחרית הימים. כל אלה מוזכרים בהקשר המידי של נבואת ירמיהו (ירמ' לא: 3 -4, 23, 31 -33, 34) ולכן כפי הנראה הנם משימות של המשיח.
למשיח תינתן גם כהונה בעולם הבא –כזו שאין לה סוף, אין לה תקדים ואין דומה לה:
ואז יקים יי כהן חדש אשר לו יגלו כל-אמרות יי, והוא יעשה משפט אמת… ושלום יהיה בכל-הארץ. ישמחו השמיים בימיו… והשמיים יפתחו וממקדש הכבוד תערה עליו קדשה… כי הוא יימסר את-גדל תפארת יי לבניו באמת לעולם ולא יהי יורש לו לדור ודור עד-עולם…
ובכהונתו יתם החטא והרשעים יחדלו הרע והצדיקים ינוחו בו, והוא יפתח את-שערי גן-עדן… וייתן לקדושים לאכל מעץ החיים ורוח הקדש יהיה עמהם, והוא יאסר את-בלייעל [השטן] וייתן אמץ לבניו לרמוס את-הרוחות הרעות.
(צוואת לוי, יח:2- 12- מצוטט בפטאי, עמ' 190-1, מתורגם מאנגלית)
המלומד המנוח פטאי ציין כי כתבים אלה מהמאה 1- 2 לסה"נ (או מוקדם יותר) זיהו ללא ספק כוהן חדש זה כמשיח, למרות שהוא אינו קרוי במפורש (Messiah Texts, עמ' 189). מספר מושגים המופיעים בברית החדשה (במיוחד באיגרת אל העברים) ניתן לראות גם כאן, כמו בית המקדש שבשמיים (עבר' ט:11, 23- 24), המשיח הכוהן המכלה את החטא (עבר' ט:26), כהונתו הנצחית (עבר' ז:23 ואילך), יכולתו לחלוק את קדושתו (עבר' יב :10) ולחלוק את גבורתו על השטן עם תלמידיו (לוק' י :18 -19), ומתן גישה מצדו לקדושים לעץ החיים (התג' ב :7; כב :14).
בהתייחס לתפקידו של הכוהן לעמוד בין אלוהים ואדם, חכמים דגולים כמו רבי יוסף אלבו (רב במאה ה-14 בספרד) לקח זאת מאליו שהמשיח הנו המתווך הדרוש להבאת צדקת אלוהים לישראל:
ויקרא הכתוב שם המשיח 'ה' צדקנו' (ירמיה כ"ג), להיותו אמצעי אל שנשיג הצדק מה' על ידו, ועל כן יקראהו בשם ה'.
(רב יוסף אלבו, ספר העיקרים – מאמר שני פרק כח)
שירות כהונה זה יהיה כה יעיל בהסרת החטא שלא יהיה עוד צורך בקורבנות למטרות אלה:
רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל.
(מדרש ויקרא רבה, פרשת צו ט,ז)
גם כאן נמצא הד להוראה בברית החדשה:
כִּי בְּהִשְׁתַּנּוֹת הַכְּהֻנָּה צָרִיךְ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם־הַתּוֹרָה…וְהִנֵּה בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ סְלִיחַת הַחֲטָאִים אֵין עוֹד קָרְבָּן עֲלֵיהֶם.
(עבר' ז :12; י :18)
המתמיהים ביותר הנם המדרשים המרחיקים לכת עד כדי לומר שהמשיח יביא תורה חדשה! למרות שלא יהיה בה שינוי, היא תהיה חדשה במובן שתאפשר התגלות שלמה יותר, הבנה אמתית יותר, ופיענוח לכלל סודותיה. אחד ההיבטים להיותה חדשה יהיו הכוח מרוח הקודש ומהברית החדשה כדי לזכור ולקיים את התורה:
והמשיח ישב בעתיד בישיבה, והמתהלכים על פני האדמה יבואו וישבו לפניו לשמוע את תורתו החדשה ומצוותיו החדשות, והחוכמה העמוקה שהוא ילמד את ישראל. …בשעה הזו (כל הדורות) יקומו מקבריהם ברוח הקודש, יבואו וישבו לפני המשיח לשמוע מדרשים והלכות מפיו.
…והשומע מדרש מפיו של המשיח אף פעם לא שוכח אותו, כי הקדוש ברוך הוא מתגלה בבית המדרש של המשיח, ושופך את רוח קודשו על כל מי שמתהלך בעולם…"
(מדרש תימני, רפאל פטאי, Messiah Texts, עמ' 141, מתורגם מאנגלית)
ר' חזקיה בש"ר סימון בר זבדי אמר: כל התורה שאת למד בעוה"ז [בעולם הזה] הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא. לפי שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, אבל לעתיד לבוא מה כתיב תמן (ירמיה ל"א): 'נתתי את תורתי בקרבם'. ורבנן אמרין עוד: ינתך יצר רע לפני יצר טוב, וראה בטוב בטובתו של עולם הבא.
(מדרש קהלת רבה, פרשה ב, א [א])
פסקאות אחרות המתארות את הישיבה השמימית הזו מזהים את מורה התורה העליון כ"מטטרון", אישיות שמימית לה מייחסים הרבנים דברים היאים לאלוהים בלבד.
מקור ידוע נוסף הוא ויקרא רבא, המצטט אמורא בן הדור השלישי בארץ ישראל:
אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה: 'תורה חדשה מאתי תצא' [כלומר] 'חדוש תורה מאתי תצא'.
(מדרש ויקרא רבה, פרשת שמיני, פרשה יג, ג)
הפסוק המצוטט (ישע' נא:4) למעשה אינו אומר דבר על תורה "חדשה", אלא רק – 'תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא.' מה גרם לחכמים לפרש זאת כמשהו חדש, אפשר שהדברים הבאים:
קרוב צדקי יצא ישעי וזרעי עמים ישפטו אלי איים יקוו ואל זרעי ייחלון:
(ישעיה נא:5)
כפי שראינו במקומות אחרים, הרבנים תארו לא פעם את אלוהים קורא למשיח "צדקי ". הוא יביא תורה זו אתו, ובמהלך הזה יביא את העמים לציית לו. תהליך זה למעשה ייסד את מלכות אלוהים על פני האדמה.
קיימת השקפה רבנית אחרת, הטוענת כי:
אין כל הבדל בין התורה של טרום ימות המשיח לזו של ימות המשיח. התורה הנה מושלמת כפי שהיא, ובדיוק כפי ש'אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה' [תלמוד בבלי שבת קד, א – 'אלה המצות', ויקרא כז:34], כן לבן-דוד אין את הגבורה להוסיף או לגרוע מן התורה.
(Heavenly Torah, מאת אברהם יהושע השל, עמ' 682, מתורגם מאנגלית)
שתי השקפות אלה נתמכות- ומתיישבות – בברית החדשה, באמצעות הבחנה בין התורה הארצית לזו השמימית. הקודמת ניתנה בשלמות בסיני, ומכובדת עד לאות האחרונה על-ידי המשיח (מתי ה:17- 18). התורה השמימית הנה למעשה אישיות, "דבר האלוהים", שיצא מאת אלוהים כפי שישעיהו ניבא לעיל, וחי בקרבנו (יוח' א :1 -18, התג' יט:13).
כתבים שנוספו לזוהר סביב המאה ה-14 מקשרים את הברית החדשה עם תורה שמימית זו, וכן עם המן במדבר:
ברי רזא עלאה הבא [בני, הרז מרומם שבא]: אם זכו ישראל, הוה נחית לון אוריית מן ששיא בלא דוחק [היתה נחה להם תורה מן השמים בלא לחץ]. ולא הוו צריכין לאלפא חד לחבריה [ולא היו צריכים ללמד אחד לחבריו – ירמיה לא:33]. הה"ד [זה שכתוב] (שמות ט"ז[:4]) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. דלית לחם אלא אוריית [אין לחם אלה התורה].
(תיקוני הזוהר, תקונא תליתאה, דף ק"ט ע"ב)
הקשר הדברים הנו אזהרה מפני ה"ערב רב", המהווים מוקש לצדיקים בגלל תאוותיהם הבשריות ואדישותם כלפי התורה.
ראוי לציין כי הוראה זו מתנגדת להחלטת הפסק הרבני המקובל ב"תנורו של עכנאי": "לא בשמיים היא". תחת זאת, יש לנו כאן את "הרז המרומם", שהתורה תבוא מן השמיים כשישראל יהיו ראויים לה.
המשוואה בין המן לתורה הנה מוצדקת, בהתבסס על הפסוק משמות, המשווה מנת לחם ל"דבר" הניתן מדי יום:
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו…
(שמות טז:4)
ישוע הציג תיקון דומה להבנה של ישראל את המן האמתי מהשמיים:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, 'מָה־הָאוֹת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, לְמַעַן נִרְאֶה וְנַאֲמִין בָּךְ מַה־תִּפְעָל? אֲבוֹתֵינוּ אָכְלוּ אֶת־הַמָּן בַּמִּדְבָּר כַּכָּתוּב: "לֶחֶם מִן־הַשָּׁמַיִם נָתַן־לָמוֹ לֶאֱכֹל" וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: 'אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, לֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת־הַלֶּחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם, כִּי־אָבִי נֹתֵן לָכֶם אֶת־הַלֶּחֶם מִן־הַשָּׁמַיִם הָאֲמִתִּי. כִּי־לֶחֶם אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם וְנֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם.'
(יוח' ו :30 -33)
ולאחר מכן הוא הוסיף מה שנדמה כטענה קיצונית: שהוא עצמו הנו הלחם השמימי, "דבר יום ביומו":
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: 'אֲדֹנִי, תְּנָה־לָּנוּ תָמִיד אֶת־הַלֶּחֶם הַזֶּה.'
וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל־הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. וַאֲנִי הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי גַם־חֲזִיתֶם אֹתִי וְלֹא תַאֲמִינוּ.'
(יוח' ו :34 -36)
עדותו של ישוע לסירובם, כמו גם ה"הרז המרומם" של הפרשנות הקודמת על ישראל הבלתי ראויים, התבסס ככל הנראה על תהילים עח :24.
וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם… כי לא האמינו באלהים ולא בטחו בישועתו: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח: וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו: לחם אבירים אכל איש… ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יבא להם: לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם:
(תהילים עח:18, 22 -24, 29 -30)
באופן אירוני, זה הקטע שהעם ציטטו לישוע (ר' יוח' ו:30 לעיל) כשדרשו ממנו אות שישכנע אותם להאמין. הם הוכיחו כי הם "ערב רב" כשניסו את אלוהים באותו אופן.
בחלק האחרון של הפסוק משמות (טז :4, מצוטט לעיל באופן חלקי), אלוהים מזהיר שיום שליחת לחמו מהשמיים הוא למעשה יום של ניסיון:
…ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא:
סירוב לקבל את אותו "דבר יום ביומו" יהיה סירוב ללכת בתורת אלוהים.
10א. ימות המשיח – תחיית המתים, המשפט, האחדות של אלוהים.
לתחיית המתים יש חלק משמעותי במלכות המשיחית, היא מתרחשת (יש אומרים) בהוראת המשיח עצמו או (לדעת אחרים) בהוראת אלוהים מן השמיים, בחלק מהגרסאות קוראים להם לחיים בתקיעת שופר שמימית (השווה קור"א טו :52; תסל"א ד:26). כולם יקומו מקבריהם לעמוד לפני אלוהים הקדוש למשפט, שסופו אחד מן השניים: קבלה לגן עדן או השלכה לגיהינום.
קיימת הסכמה רבנית גורפת כי פסוק מהושע מנבא את תחיית המתים:
יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו:
(הושע ו:2)
רבים היום נוטים אחרי רש"י לפרש "ימים" אלה כעידנים, מה שסביר: בין מקבילות אחרות, היו שני גלויות (כפי שמציין מצודת דוד), שני מקדשים שנחרבו (תרומת רש"י ), ואלפיים שנים מאז שישראל הקדישו תשומת לב לקול השמימי. עם זאת, חכמים רבים אחרים פירשו שלושה ימים פשוטו כמשמעו (ר' משה הדרשן, רבי אביי, תרגום יונתן). ה"יום השלישי" בולט בסיפור העקידה, שבעקבותיו הרבנים ייחסו את הניסיון של יצחק למוות ותחייה:
ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק:
(בראשית כב:4)
ניתן גם להבחין ברמז על כך בדברי יוסף, לפני שאחיו ידעו מי הוא:
ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו…
(בראשית מב:18)
כמו כן נושע חזקיהו ממחלתו הקטלנית ביום השלישי:
שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני רפא לך ביום השלישי תעלה בית ה':
(מלכים ב כ:5)
אף אחד מהחכמים לא ניסה לפרש את שלושת הימים בהושע כהבטחה לצדיקים שמתו, מאחר ואין ספור צדיקים כבר מחכים לתחייה זמן רב מזה. עם זאת, נוכל לייחס זאת לתחייתו של המשיח, ושלנו דרכו (בדיוק כפי שלימדו החכמים שצדקתנו תבוא דרכו).
זה תואם היטב את עדות ישוע על עצמו, שאפילו אויביו זכרו:
עָתִיד בֶּן־הָאָדָם לְהִמָּסֵר בִּידֵי אֲנָשִׁים; וַיַהַרְגֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי קוֹם יָקוּם.
(מתי יז:22- 23 – ר' גם מתי יב:39- 40; טז:21, כ:19; לוק' ט :22; יח :33)
וַיִּקָּהֲלוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים אֶל־פִּילָטוֹס, וַיֹּאמְרוּ, 'אֲדֹנֵינוּ זָכַרְנוּ כִּי אָמַר הַמֵּסִית הַהוּא בְּעוֹדֶנּוּ חָי "מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים קוֹם אָקוּם". לָכֵן צַוֵּה־נָא וְיִסָּכֵר פִּי הַקֶּבֶר עַד־הַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי… '
(מתי כז:62- 64)
שים לב גם למסקנות של שאול על תחיית המשיח בהקשר לזו שלנו:
אֲבָל עַתָּה הַמָּשִׁיחַ הוּקַם מִן־הַמֵּתִים, רֵאשִׁית הַיְשֵׁנִים; כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא הַמָּוֶת עַל־יְדֵי אָדָם גַּם־תְּחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל־יְדֵי אָדָם. כִּי כַּאֲשֶׁר בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵתִים כֻּלָּם כֵּן יִחְיוּ כֻלָּם בַּמָּשִׁיחַ. וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד בְּסִדְרוֹ רֵאשִׁית כֻּלָּם: הַמָּשִׁיחַ וְאַחֲרֵי־כֵן אֹתָם שֶׁהֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ [תחיית המתים].
(קור"א טו:20- 23)
אחד ההיבטים של המשפט במלכות המשיחית הנו המשפט על אלה מבין ישראל שעודם בחיים בבואו. לקראת סוף תקופת "הצרה הגדולה", תקופה בת 3.5 שנים, ענני התהילה יגנו על היהודים שהלכו אחרי אלוהים ויידחו את מי שהיו יהודים רק במובן הפיזי:
ד ר ך כ ו כ ב מ י ע ק ב [במדבר כד:17] תאנא משום רבנן: שבוע שבן דוד בא בו… ובימים ההם יקום מלך עז פנים [דניאל ח:23] על עם עני ודל, 'והוא מחזיק מלכות בחלקלקות' [דניאל יא:21] ועל אותו הזמן אמר ישעיה [כו:20]: 'לך עמי בוא בחדריך [חבי]' וגו'. אמרו חכמים: רבי חייה צוה לדורו כשתשמעו שעמד מלך עז פנים לא תשבו שם…
והוא מבטל זמנים ומועדים ושבתות וראשי חדשים ומבטל תורה מישראל. שנאמר [דניאל ז:25]: 'ויסבר להשנייה זמנין ודת ויתיהבון בידיה עד עידן עידנין ופלג עידן.' עידן [הוא] שנה, עידנין תרתי [שנתיים] ופלג עידן חצי-שנה…
ו מ ח ץ פאתי מואב – אמר ר' הונא [מאה ה-3] בשם ר׳ לוי: מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל, והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלם לקיים מה שנאמר [דנ' יא:14]: 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. והוא עולה ובונה את בית המקדש ומקריב קרבנות והאש יורדת מן השמים…
ואחרי כל זאת שומע גוג-ומגוג ועולה עליהם שנאמר [תהילים ב:2]:' יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נסדו יחד על יי ועל משיחו' והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים שנ' [דנ' יב:1]: 'והיתה עת צרה'. וישראל רואים כך ואומ' [אומרים]: 'אבד משיח ממנו ושוב לא ישוב משיח אחר'…והק״בה יוצא ונלחם עמם, שנ' [זכריה יד:3 -4]: 'ויצא יי ונלחם בגויים ההם וההרים ימושו והגבעות תמוטנה [לא נמצא בנוסח המסורה של היום] והר הזיתים יבקע מחציו' והק״בה יורד עליו. וישראל נסים ונמלטים, שנ' [פס' 5]: 'ונסתם גיא הרי'. וזאת תהיה המגפה [נסיון]: וישראל גולים אחרי כן למדברי אגמות… וענני כבוד מקיפין אותם ושם ישראל יהו [יהיו] נחבאים. וכל מי שיש בלבו הרהור רע על הק״בה העננים משליכין אותו ואומות העולם חורגין אותו. ומישראל הרבה יצאו אל אומות העולם, ואותם לא יהיה להם חלק עם ישראל לעולם הבא… וישראל [השארית] מבקשין את [ה'] אלוהיהן ואת דוד מלכם' [הושע ג:5] ומיד נגלה עליהם מלך המשיח.
(בית המדרש, חדר שלישי – אגדת משיח, עמ' 141 -143 – (הועתק מפסיקתא זוטרתא, מדרש ממאה ה-11, פרשת בלק, עמ' נח)
מעניין לציין, כי המדרש מסתיים בתחינה לאלוהים:
וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתקיים פסוק זה: 'ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל' וגו׳ בימינו ובימי כל ישראל:
הפסוק (ישעיה יא:12) מכיר בכך שכשם שרבים מישראל יידחו, כן גם גויים רבים יתקבלו לקחת חלק במלאכת אלוהים לקבץ את ישראל בחזרה לארצו.
מוכרת יותר ההצהרה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (משנה, סנהדרין י:1), המקובלת כדּוֹגמָה המבטיחה ישועה לכל היהודים. עם זאת הפסקה במשנה ממשיכה למנות את אלה מישראל שאינם זוכים לתחייה. המחלוקת הייתה לגבי אלו קטגוריות של יהודים יגורשו מהמלכות (עם רבי עקיבא המחמיר יותר מרבי אליעזר). החוטאים מבין ישראל יזכו ליחס זהה לעמים עובדי האלילים ביום הדין האחרון. זה עולה בקנה אחד עם אזהרת הברית החדשה מפני המשפט.
אם כן, בשונה מרוב ההנחות, הכרזתו של שאול כי בסופו של דבר "כָּל־יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (רומ' יא:26) תומכת בהשקפה רבנית מוקדמת, כפי שגם הכרזתו כי לא כל "ישראל" ישמרו אוטומטית על מעמדם:
כִּי לֹא־הַמְצֻיָּן לְמַרְאֵה עֵינַיִם הוּא הַיְּהוּדִי… כִּי אִם־תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי… כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם כֻּלָּם בָּנִים…
(רומ' ב:28- 29; ט:6- 7)
באותה מידה, החכמים מסכימים כי יהיו צדיקים מבין העמים שייחשבו ראויים לקחת חלק בתחיית המתים. רבי אבהו ביטא השקפה ליברלית במיוחד על גויים ראויים (כתובות קיא ע"א ). סעדיה גאון כתב על מספר משמעותי של גויים שישובו בתשובה עקב המשיח, ואשר ישרתו את ישראל וישיבו יהודים לארץ בהתאם לישעיהו מט ו-ס (אמונות ודעות, פרק 8). רבי שם טוב מהמאה ה-14, ציטט את ישעיהו ב:4 כדי להראות כי המשיח ישלח אל הגויים, שיקבלו את משפטיו (ר' פטאי, Messiah Texts, עמ' 335, הערת המחבר).
ישנם קטעים רבים בתנ"ך התומכים בהשקפה כזו; לדוגמה:
והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד
(ישעיה יא:10)
בקיצור, לא מעט רבנים הגיבו על תחיית המתים, והדין האחרון, מתארים אנשים שהתקבלו או גונו בהסתמך על מושא השתחוויתם ומעשיהם כתוצאה מכך, בלי קשר ללאום שלהם.
אך כפי שכבר ראינו, שררה הסכמה ששום אדם לא יוכל לקרוא לעצמו צדיק בהסתמך על מעשיו, ושהמשיח יהיה "ה' צדקנו." לכן, כל אלה (יהודים או גויים) שיוכלו להיקרא צדיקים במשפט יהיה עליהם לקבל את צדקתם מהמשיח, עם טיהור מחטאיהם.
המלומד ד"ר רפאל פטאי, שהשתדל לקטלג ככול הניתן הערות רבות של יהודים על המשיח, העיר על הירידה הפתאומית בהתייחסויות רבניות לפעילויות המשיח אחרי ניצחונו על האומות, השטן והמוות. פטאי ראה בזה ראיה לכך ש"העידן של השלטון המשיחי מותווה [על פי הרבנים] כשלטון אלוהים", ומרגע שריבונות אלוהים יוסדה בארץ, "המשיח, הסוכן האנושי שגבורתו הגשימה זאת, הופך לכמעט מיותר." (Messiah Texts, עמ' 190)
שאול מאשר זאת בצורה רבנית יותר, מציין מספר פסוקים בתהילים:
וְאַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ כְּשֶׁיִּמְסֹר אֶת־הַמַּלְכוּת לֵאלֹהִים הָאָב אַחֲרֵי הַשְׁבִּיתוֹ כָּל־מִשְׂרָה וְכָל־שָׁלְטָן וּגְבוּרָה. כִּי־הוּא [המשיח] מָלֹךְ יִמְלֹךְ עַד כִּי־[אלוהים] יָשִׁית אֶת־כָּל־אֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו… כִּי־'כֹל שָׁת תַּחַת רַגְלָיו.' [בהתייחס לתהל' ח:6; קי:1- 2]
ו…בָּרוּר הוּא שֶׁהַשָּׁת כֹּל תַּחְתָּיו אֵינֶנּוּ בַכְּלָל. וְכַאֲשֶׁר יוּשַׁת הַכֹּל תַּחְתָּיו אָז יוּשַׁת הַבֵּן גַּם־הוּא תַּחַת הַשָּׁת־כֹּל תַּחְתָּיו לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.
(קור"א טו:24- 28)
זה מזכיר לנו את המילים החותמות את תפילת "עלינו לשבח":
'והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד':
זהו ציטוט ישיר של זכריה יד:9. אבל מדוע נאמר שאלוהים "יהיה" אחד? האין הוא כבר אחד? ברור שהוא כן, ותמיד היה. חייב להיות משהו בטבעו של "היום ההוא", עם זאת, שיגרום לאחדותו (המושלמת כבר) להיות איכשהו אף מודגשת יותר.
ניתן להבחין ברמז בהקשר של נבואה מסתורית זו אודות יום אדוני:
ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו…
(זכריה יד:3 -4)
לא אחר מאשר אלוהים האחד והיחיד היוצא להילחם למען ישראל, ועם זאת יש לו גוף? העובדה שההר מגיב בכוח למגע שלו לא מפצה על העובדה המעוררת אי נוחות שהוא מגיע בצורה פיזית מספיק כדי ליצור קשר עם האדמה. ואם לא די בכך, הפסקה ממשיכה ואומרת:
…ובא ה' אלהי כל קדשים עמך:
(פס' 5)
מתרגמים לאנגלית, יהודים ונוצרים כאחד, עמלו קשות לתרגם את העברית המילולית, ולא פלא! אלוהים נראה כמגיע עם עצמו, יורד מן השמיים לאחר שהוא עומד כבר על פני הארץ, מתקבל בגוף שלישי וגוף שני באותה נשימה. בינתיים (פסוקים 6 -8), קיים אותו בלבול של גבולות בין אור וחושך, יום ולילה, קיץ וחורף. "המים החיים" היוצאים מהעיר הקדושה זורמים בכיוונים מנוגדים – מתוארים במושגי זמן ולא גיאוגרפיה (חצים אל הים "הקדמוני" וחצים אל הים "האחרון" – לא כצפוי, "חצי למזרח וחצי למערב"). נראה כי הקשרים עצמם של מרחב וזמן פיזי ורוחני מכופפים, נשברים, ונוצרים מחדש בהופעתו.
כשעיבוד חוש ההתמצאות שוככת, אנו רואים כי אלוהים יושב כמלך. הוא מצטרף לעצמו כביכול, ו"הופך" לאחד, יחד עם שמו.
שוב, שאול מתאר את האחדות האולטימטיבית של כל מה שהשיג המשיח, אשר נקבץ, נחתם, ונשמר באלוהים לבדו:
גּוּף אֶחָד [של קדושים] וְרוּחַ אֶחָד כַּאֲשֶׁר גַּם־נִקְרֵאתֶם בְּתִקְוַת מִשְׁמַרְתְּכֶם הָאֶחָת, אָדוֹן אֶחָד אֱמוּנָה אַחַת טְבִילָה אֶחָת, אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל שֶׁהוּא עַל־כֹּל וְאֶת־כֹּל וּבְתוֹךְ כֹּל.
(אפס' ד:4- 6)
מסקנות
לא ניתן לומר שכול מה שהחכמים לימדו על המשיח היה נכון. ישנו הסיפור המקרי המבקש להפוך את המשיח נתון למרותו של רב מסוים (כמו בזוהר א:ד2, שהמשיח רועד מהחוכמה של רבי שמעון בן יוחאי). אולם הניסיונות היותר אציליים להתמודד עם המשיח בתורה ובנביאים, המאפיינים את מרבית הפרשנויות הרבניות, מצטרפים יחד לכדי תמונה רבנית של המשיח הנושאת דמיון מופלא למדי לרשומות הברית החדשה המתארת את חייו, הוראתו, הישגיו והבטחותיו של ישוע מנצרת.
הרבנים כפי שאנו רואים מתארים משיח הנהנה מזהות קרובה עם אלוהים עצמו, ראוי להשתחוויה ומקבל אותה, מממש סמכות אלוהית ונושא את הכינוי "בן אלוהים". הוא קיים, וקיבל את תפקידו מהיווסד תבל. הוא כבר נולד בעיר דוד עד עת חורבן בית המקדש השני, אבל מרבית העם היהודי לא זיהו אותו. לאחר מכן הוא עלה משם אל השמיים כדי להיסתר לימין הכבוד.
הוא התייסר מחוץ לשער העיר כמנודה, בשל דחיית ישראל. הוא סבל בידי הרומאים, אך גם נשא חבורות בגלל חטאי ישראל; ובעשותו כן הוא הסיר את כלל החטאים בכל הזמנים. משיח מתייסר זה, אשר בא על חמור, מחכה שישראל ישובו בתשובה, כדי שיוכל לשוב כמלך המשיח, בא בענני השמיים למשול בעמים ולהביא שלום נצחי.
הוא מגשים את הבטחת הברית החדשה ורוח הקודש, הוא מביא תורה "חדשה" שהנה חדשה רק בנגישותה לנו. הוא עשה את רצון אלוהים הטוב בכל עת, מהבריאה ועד היום. באחרית הימים הוא צפוי לשוב, להילחם למען עמו (גאולי ישראל והעמים); ובסופו של דבר הוא נסוג ומוסר את המלכות לידי אביו.
עם זאת, נגזר מהקב"ה, עם כל הרמזים האלה, ששמו וזהותו של המשיח יישארו מוסתרים מרבים מבין המחכים לו בציות להלכה. כמו אחיו של יוסף, הם השתחוו לו מבלי להכירו, בעוד שהוא יודע היטב מי הם – וכמו יוסף, הוא אינו נושא להם טינה על דחייתם, אלא דווקא אוהב אותם כל כך עד שהוא בקושי יכול לרסן את רגשותיו עד היום שבו הוא יתגלה להם בפעם השנייה.
אולי זו הבינה הנסתרת של החכמים עליה מדבר הנביא ישעיהו:
ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה: לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר:
(ישעיה כט:13 -14)
"העם הזה" הוא בבירור ישראל, לפיכך החכמים שחוכמתם אבדה או נסתרה הם חכמי ישראל. אף-על-פי שכל אחת מההוראות הנמנות במאמר זה מתייחסות לישוע יותר מאשר לכל אישיות אחרת, בינה רבנית זו נסתרה ממי שלמדו אותה.
או שמא?
תדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם 