הכתובים (התנ"ך והברית החדשה) טוענים להיות דבר האל שנכתב על ידי בני אדם בהשראת רוח הקודש.

האם יש הוכחות לכך?
ההוכחות לעובדה זו, מתחלקות ל-2 קטגוריות:
- הוכחות חיצוניות
- הוכחות פנימיות
לדוגמא, ממצאים ארכיאולוגיים התואמים את התיאורים ההיסטוריים בכתובים – הם חלק מההוכחות החיצוניות. דוגמא טובה לכך תהיה הממצא הארכיאולוגי של כלי החרס של נבונאיד מלך בבל (אביו של בלשאצר) – מה שהוכיח שבאמת היה באמת אדם כזה שהיה מלך בבבל ושמו בלשאצר (דניאל פרק ה'), למרות שעד אותו ממצא ארכיאולוגי, מבקרי המקרא טענו והיו בטוחים שהמלך בלשאצר, המוזכר בספר דניאל הוא דמות מומצאת שלא הייתה ולא נבראה.
בנוסף, יש גם הוכחות פנימיות שהן חלק ממבנה הספר.
בכתובים קיימת תופעת כזאת שהכתובים מאשרים ומוכיחים את עצמם ואת העובדה שהם נכתבו בהשראת חוכמה על-טבעית – אחת מההוכחות הללו היא האחידות המדהימה – תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב והיא חלק מהותי מהאופי של הכתובים.
מדוע האחידות שבכתובים חשובה?
כדי להעריך את האחידות העל-טבעית המאפיינת את הכתובים, עלינו לדעת קודם כל מספר עובדות חשובות על הכתובים:
ספר עתיק יומין זה:
- נכתב על-ידי כ-40 מחברים שונים
- ב-3 שפות שונות (עברית, ארמית, יוונית)
- זמן חיבורו הסופי מתפרס על תקופת זמן מאוד ארוכה – מרגע כתיבת התורה (החומש) עד ספר ההתגלות – מדובר בתקופת של כ-1,600 שנה
- הכתובים יצאו מתוך מספר רקעים תרבותיים, הטקסטים חוברו על-ידי קבוצה מגוונת של מחברים (רועי צאן, דייגים, אנשי מקצוע וסופרים). לאור עובדה זו, היינו מצפים מהכתובים להיות מיש-מש ועירבוביה מסובכת ולא ברורה, המסתעפת על המון תחומים ונושאים שונים שלעתים קרובות היו אמורות ליצור סתירות פנימיות, אי-הסכמות, חוסר המשכיות וחוסר אחידות המסר. המציאות היא שזה בכלל לא המצב שאנו רואים בכתובים – למען האמת, לכתובים יש אופי מאוד הרמוני ואחדות מדהימה ומפתיעה, כתיבה עקבית ומתמשכת, הפוסלת כל הסבר טבעי-אנושי שאנשים מייחסים להתהוותם של הכתובים. ללא ספק, היה זה מקור חיצוני שאיחד וחיבר את המסר מאחורי הקלעים.
בואו נבחן מספר ראיות התומכות ברעיון שהכתובים יכלו להיכתב אך ורק בהשראתו של אלוהים.
האחידות של הכתובים מבחינת הנושא והרקע (סיפור המסגרת)
קיימת אחידות מבחינת הרקע שמחבר ומשלים את כל חלקי הפאזל ואת כל הפרטים שבכתובים.
הכתובים מספרים על בעיה אחת – –החטא–,
על פיתרון אחד – —ישוע המשיח–.
בספר בראשית – המשיח הוא הזרע המובטח (בראשית ג':15).
בספר שמות – הוא שה הפסח (שמות י"ב).
בספר ויקרא – הוא מאופיין על-ידי הקורבנות (ויקרא א'-ה').
בספר במדבר – הוא נחש הנחושת (במדבר כ"א).
אנחנו יכולים להמשיך ככה לאורך כל ספרי התנ"ך.. המשיח נמצא באופן ישיר ו/או עקיף בכל ספר מתוך הכתובים.
חוט הישועה המתמשך והמופיע לאורך כל הכתובים – ניתן להמחשה באופן מופלא על-ידי השוואת ספר בראשית לספר ההתגלות, הספרים הראשון והאחרון שבכתובים.
בבראשית, מתוארת בריאת השמיים והארץ.
בהתגלות, מתבצעת ההגשמה של העניינים הארציים, והשמיים והארץ מתחלפים בשמיים חדשים וארץ חדשה שתהיה רוחנית.
השטן המטעה והרמאי אשר פיתה את אבות אבותינו הראשונים – אדם וחוה (בראשית ג':1), יושלך לאגם האש, ושם הוא לא יוכל להטעות ולרמות יותר (ההתגלות כ':10)
האדם, שבהתחלה היה ללא חטא אך לא ציית לאלוהים ועשה חטא (בראשית ג':6), בכוח ציותו למשיח – קיבל את ההזדמנות להפוך שוב לצדיק (ההתגלות ז':14, כ"ב:14).
כל זה התאפשר, כמובן, על-ידי זרע האישה (בראשית ג':15), שורש דוד (ההתגלות כ"ב:16).
על-ידי ההקרבה שלו (בראשית ד':4), הוא הפך לשה הראוי והמלך (ההתגלות כ"א:4).
לכן, הצער שנגרם בגן-עדן (בראשית ג':16) יהפוך לשמחה ואושר שיהיה בגן-עדן (ההתגלות כ"א:4), עץ החיים אשר ממנו אבות אבותינו הראשונים – אדם וחוה – הורחקו והופרדו (בראשית ג':22-24), יהפוך להיות הנכס המשמח (ההתגלות כ"ב:14).
כמו שראינו, ישנה הסכמה והתאמה מלאה מבחינת "תמונת הרקע" בין הספרים בראשית וההתגלות.
התוכנית האחידה לישועה, המתוארת באופן יותר ויותר ברור תוך כדי כתיבת הכתובים
בכתובים יש תוכנית אחידה, ראו את הדבר הבא:
בבראשית, יש לנו את תיעוד מקור האנושות והנפילה המצערת שלה לסטטוס של חוטאים.
יותר מזה, רואים שכאשר קוראים את הכתובים, בזרימה הטבעית ומסודרת יש את התוכנית שאלוהים מגלה תוך כדי שקוראים – התוכנית לרפא ולתקן את המכה הקטלנית של האסון – שזה בעצם החטא (בראשית ג':15), שושלת משפחתית ספציפית (עם ישראל) נבחר למלא את התוכנית והמשימה הזו (בראשית י"ב:1, כ"ב:18).
אך על האדם היה ללמוד מהו בדיוק "חטא" ואיך הוא מוגדר בדיוק.
בתגובה לצורך הזה, ניתנו החוקים (ברית משה) – מספר שמות עד ספר דברים מופיע תיעוד נתינת החוקים למשה. אותו אוסף של חוקים התווסף על מנת להגדיר מהו חטא. החוק האיר עם פנס על מרד האנושות בבורא העולם במלוא המשמעות והכיעור המחריד של החטא ( רומים ז':7,13, גלטים ג':19).
ספרי התנ"ך חושפים את חוסר היכולת של כל האנושות לקיים את מערכת החוקים בשלמות (גלטים ג':10). ההיסטוריה של עם ישראל הדגישה את הצורך של כל האנושות להיות מוצדקים. מישהו היה צריך לעשות למען האדם את מה שהוא מעולם לא היה מסוגל לעשות למען עצמו.
נביאי התנ"ך הודיעו על בואו של אותו מצדיק ומושיע (לוקס כ"ד:44).
יותר מ-300 נבואות מתרכזות במשיח המובטח.
אחרי כארבעת אלפים שנה מבריאת העולם, כותבי הבשורות מודיעים לנו שהמצדיק והמושיע – ישוע מנצרת – הגיע. הבשורות על פי מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן מתעדים באופן מדוייק את חייו, מותו ותחייתו של בן האלוהים (יוחנן כ':30-31).
ספר מעשי השליחים מדגים איך אנשי תקופת המאה ה-1 לספירה קיבלו את החסד וההצדקה מאת יהוה. זוהי הדרכה והשראה לאיך להפוך למשיחי, זה תיעוד היסטורי לאיך קהילת המשיח נוסדה בירושלים, גדלה וצמחה בכל האימפריה הרומאית.
כתוצאה מכך, מספר אנשים ואיגרות לקהילות הדריכו את הנבחרים איך לגדול ולהתבגר רוחנית.
לבסוף, ספר ההתגלות/חזון יוחנן, מדגים לנו בסמליו המבריקים את ניצחונו השלם והנצחי של האל על כל הכוחות העוינים.
ללא ספק, הכתובים מכילים בהם תוכנית מתמשכת, ארוכה ורציפה המתוארת לפרטי פרטים.
אחידות העקרונות בכתובים
עוד דבר המאפיין את הכתובים הוא שהם מאוד אחידים מבחינת הדוקטרינה (העקרונות/הגישה) שלהם.
הכוונה היא, שיש הרמוניה מושלמת מבחינת עקרונות היסוד של מה שהכתובים מלמדים.
עוד תופעה מרשימה הקיימת בכתובים – מחברי הספרים לא היססו להעביר ביקורת אחד על השני על התנהגות לא ראויה
11 וְכַאֲשֶׁר בָּא כֵיפָא לְאַנְטְיוֹכְיָא הוֹכַחְתִּי דַרְכּוֹ אֶל־פָּנָיו כִּי נִמְצָא בוֹ עָוֶל׃ (גלטים ב')
ולמרות שמחבר אחד רואה קשיים בלהבין את החיבור של מחבר אחר (2 לפטרוס ג':16), אף פעם לא קרה שהמחברים ביקרו, התנגדו או ניסו להפריך את העקרונות והדוקטרינות של מחברים אחרים.
וזה הפוך לגמרי מההתנהלות של אנשי התיאולוגיה בעידן שלנו, ובכלל – בכל עידן!
שימו לב לדוגמאות הללו על ההרמוניה של הדוקטרינות והעקרונות בכתובים: הכתובים מצהירים שיש רק אלוהים אחד (דברים ו':4, יעקב ב':19) – כשאומרים "אלוהים אחד", מחברי המקרא מתכוונים לומר שיש אופי אלוהי אחד, והאופי האלוהי הזה בא לידי ביטוי דרך שלושה ישויות נפרדות. כל אחת מהישויות היוותה תפקיד מסויים בתוכנית הישועה. בברית החדשה, ישויות אלו נקראות – האב, הבן ורוח הקודש (בראשית א':1-2, מתי כ"ח:19, יוחנן א':1, 2 לקורינתים י"ג:14) עוד נתון ועיקרון נוסף של אמת מהכתובים – העולם לא נצחי ולא נוצר מעצמו, אלא נברא על ידי אלוהים (בראשית א':1, תהלים ל"ג:6-9, יוחנן א':1-3, עברים י"א:3).
עוד עיקרון קריטי הוא שהאדם הוא לא רק חומר – בנוסף לבשר ודם, יש לו טבע נוסף – הוא נברא בצלם אלוהים (בראשית א':26, קהלת י"ב:7, דניאל ז':15, מתי י':28, 1 לתסלוניקים ה':23).
לאחר מכן יש את עיקרון הדם – לכל אורך הכתובים, הדם הוא הכרחי לכפרת חטאים (ויקרא י"ז:11, מתי כ"ו:28, עברים ט':22, ההתגלות ז':14).
בניגוד גמור להרמוניה שיש בכתובים, תעשו השוואה עם חיבורים מודרניים הטוענים להשראה אלוהית, אך חסרי ראיות והוכחות לכך.
לדוגמא, בספרות המורמונית אומרים על ריבוי נשים שזה חטא של זנות (ספר המורמונים, יעקב 2:2-7, 3:5, 1:15, 2:23-24, Mosiah 11:2), ולעומת זאת – תופעת ריבוי נשים במקומות אחרים בספרות שלהם, מתוארת כברית חדשה ונצחית שלא ניתנת לביטול אלא רק על ידי מוות (דוקטרינות ובריתות, 132:3-4).
ההרמוניה הקיימת בכתובים
אף על פי שיצירותיהם של אנשים משכילים עשויות להיכתב במיומנות רבה, טבעי שהם יבצעו טעויות עובדתיות שיפגמו בהרמוניית המסמכים. חוסר הרמוניה היא למעשה ראייה לכך שמקור החיבור הוא האדם.
אם כך, אם הכתובים הם דבר אלוהים ונכתבו בהשראת רוח הקודש, אנו נצפה מהכתובים להיות ללא סתירות, כי אלוהים לא טועה, לא מתבלבל ולא סותר את עצמו, ודברו הוא אמת (1 לקורינתים י"ד:33, יוחנן י"ז:17).
במאה ה-3 לספירה, היה פילוסוף סורי בשם 'מלכוס פורפיריוס'. הירונימוס (jerome) כינה אותו פעם "כלב נגוע המתנגד למשיח".
פורפיריוס כתב 15 ספרים נגד האמונה המשיחית, אחד מהם הוקדש במלואו למציאת מכלול של "סתירות" שלטענתו מצא בכתובים. הטיעונים של פורפיריוס והביסוס הרוחני שלו קיבלו מענה והפרכה על ידי מלומדים שהיו מסורים ללימוד הכתובים לאורך הדורות. עובדתית, הכתובים משקפים הרמוניה מושלמת באינספור פרטים באופן כה עקבי עד לרמה של חוסר יכולת טוטאלית לשלול אותה.
היינו מצפים מהכתובים להראות לנו אחדות כללית, אך אחדות והסכמה כללית וצפויה לא הייתה מוכיחה לנו הרבה. גם בזיופים ניתן ליצור הרמוניה ואחדות ברמה הכללית והפשוטה.
הכתובים לעומת זאת, יש בהם כמות אינסופית של פרטים קטנים, ומכאן ברור חד משמעית שהיה כוח מדריך ומכוון שהיה נוכח לאורך כתיבת הכתובים – עובדה זו מהווה הוכחה עדינה ולא רשמית אך מאוד משכנעת, לכך שהכתובים נכתבו בהשראה אלוהית.
בשנת 1,847 יצאה סדרת ספרים מחקרית מאת פרופסור בשם J. J. Blunt מאוניברסיטת קיימברידג', בשם "צירופי מקרים לא מעוצבים בתנ"ך ובברית החדשה". בחיבורים אלו, הפרופסור טען שהתנ"ך והברית החדשה מכילים בהם מספר רב של דוגמאות של "עקביות לא מתוכננת" – מה שתומך בכך שהמקור של הכתובים הוא מקור אחיד ועל טבעי, או במילה אחת – אלוהים.
הדוגמאות הבאות מדגימות את ה"מקריות", וההרמוניה עליה אני מדבר:
כנער בן 17, יוסף נמכר על ידי אחיו לעבדות במצרים, לאחר מכן בשל האשמת שווא שיצאה נגדו על ידי אישה רעה, בסופו של הדבר אותו נער צדיק הושלך לבית הכלא. יוסף היה מוחזק במקום בו "אֲסוּרֵי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי־שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר׃" (בראשית ל"ט:20). שימו לב לביטוי: "אסורים".
מאות שנים לאחר מכן, מחבר אחר מצהיר על יוסף:
17 שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד, נִמְכַּר יוֹסֵף׃ 18 עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלָיו (רַגְלוֹ) בַּרְזֶל, בָּאָה נַפְשׁוֹ׃ (תהלים ק"ה:17-18)
אין אף לא תיעוד אחד בכתובים, בו המחברים מפספסים אפילו בפרטים הכי קטנים.
דוגמא נוספת מתוך תקופת הזמן בה עם ישראל יצאו ממצרים. כשפרעה סירב לשחרר את השבויים העבריים, יהוה שלח סדרה של מכות על המצרים. אחת המכות הייתה סופת ברד הרסנית שהרסה את הפשתה הפורחת בשדות (שמות ט':31). בהמשך, בני ישראל יצאו ממצרים ונסעו אל מדבר סיני. אך בגלל חוסר אמונתם, הם נאלצו לנדוד במשך ארבעה עשורים (40 שנה) קשים באותו אזור צחיח.
לבסוף, הדור הצעיר יותר נכנסו לארץ כנען, והגעתם לארץ המובטחת הייתה ארבעים שנה בדיוק מרגע יציאתם ממצרים (יהושוע ד':19), ולמעשה כניסתם לכנען הייתה זמן קצר אחרי שנת היובל (השנה ה-50) שאחרי המכה השמינית – מכת ארבה.
עכשיו שימו לב, ספר יהושוע מזכיר שהכניסה לכנען הייתה סמוכה לימי הקציר (יהושוע ג':15). כשהמרגלים נשלחו לרגל ביריחו, הם הוחבאו על ידי רחב, איפה? מתחת לפשתי העץ! (יהושוע ב':6).
כל הפרטים הללו שנראים כחסרי חשיבות, תואמים אחד לשני כמו כפפה על היד. זו דוגמא על טבעית להרמוניה שלא תוכננה או נוצרה בחוכמה אנושית.
הברית החדשה לא פחות מיוחדת מבחינת האחדות המיוחדת שלה – לדוגמא, כשישוע עשה נס והאכיל כ-5,000 איש – מרקוס תיעד בבשורתו שהאדון ישוע הושיב אותם את כולם "על ירק הדשא" (מרקוס ו':39), וזה מסתדר היטב עם בשורת יוחנן בהתייחסותו לעובדה שהאירוע הזה קרה בזמן הקרוב לחג הפסח (יוחנן ו':4). וזה כמובן קרה באביב – בדיוק מתי שהדשא נהיה ירוק בארץ ישראל.
בפרק האחרון במעשי השליחים, לוקס מתאר את המאסר ששאול השליח היה בו במשך שנתיים וציטט אותו אומר כך: "וּבַעֲבוּר זֹאת קָרָאתִי לָכֶם לִרְאוֹתְכֶם וּלְדַבֵּר עִמָּכֶם כִּי בִּגְלַל תִּקְוַת יִשְׂרָאֵל אָסוּר אֲנִי בַּכֶּבֶל הַזֶּה׃" (מעשי השליחים כ"ח:20) תוך כדי מאסר זה, שאול השליח חיבר 4 איגרות והן: אל האפסים, אל הפיליפים, אל הקולוסים ואיגרת פילמון. באיגרות אל האפסים והפיליפים, שאול הזכיר את ה"מוֹסֵרוֹת" (רתמה לקשירה, כמו אזיקים) (אפסים ו':19, פיליפים א':7, 13-14, 16), עוד אזכורים למאסרו – קולוסיים ד':3, פילמון 10, 13.
במכתבו האחרון לטימותאוס, שאול הזכיר לו את הדבר הבא: וּמִנְּעוּרֶיךָ יָדַעְתָּ אֶת־כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ הַיְּכֹלִים לְהַחְכִּימְךָ לַיְשׁוּעָה עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ׃ (ה-2 לטימותאוס ג':15). כוונתו במושג "כתבי הקודש" היא כמובן לתנ"ך (מה שנקרא 'הברית הישנה').
בגלל שטימותאוס הכיר את התנ"ך מגיל צעיר, אנחנו יכולים להניח שהוא היה יהודי. ולכן, באופן לא מפתיע, אנחנו קוראים במעשי השליחים על טימותאוס שהוא היה בן של יהודיה מאמינה ואבא שלו היה יווני (מעשי השליחים ט"ז:1).
יש לשים לב שכאשר שאול שיבח את טימותאוס על אמונתו, הוא הזכיר גם את האדיקות של אמו וסבתו באמונה, ועם זאת לא הזכיר אדיקות אמונית של אביו (ה-2 לטימותאוס א':5).
בנוסף לאחדות יוצאת הדופן הקיימת בכתבי התנ"ך וגם בכתבי הברית החדשה, בדיוק אותו סוג של הרמוניה על טבעית קיימת גם בין התנ"ך לבין הברית החדשה.
לדוגמא, כאשר ישוע מת, תלמידיו הכינו את גופתו להיקבר על ידי חניטה, ויוחנן כתב בבשורתו שנקדימון הביא תערובת מור ואהלות (יוחנן י"ט:39) – לכן, אנחנו מסיקים מכך שזה דרש כמויות גדולות של אותם חומרים בשביל תהליך החניטה.
זו עובדה ידועה היסטורית שהמצרים היו מוכשרים ומקצוענים ביכולות החניטה שלהם. כשיעקב נפטר, הרופאים המצרים חנטו אותו (בראשית נ':2), כנ"ל גם לגבי יוסף (בראשית נ':26).
אם כך, היינו אמורים לצפות שהמצרים יצטרכו כמויות גדולות של חומרים כמו תערובות מור ואהלות לתהליכי החניטה שלהם. באופן מעניין, אנו רואים שהחומרים הללו הובאו למצרים על ידי שיירות של גמלים (בראשית ל"ז:25).
סיכום
אז רק כדי לחדד את הנקודה – מי שבא להעביר ביקורת ולהטיל ספק בכתובים, בדרך כלל יגיד על הדוגמאות הללו שהן מנותקות אחת מהשניה.
לעומת זאת, כאשר מתבוננים בכמות ענקית של מאות "צירופי מקרים" מהסוג הזה (וכן, יש כמות כזאת של מקרים בכתובים!) שמסתדרים במדוייק ו"מתלבשים" אחד על השני כמו חלקים של פאזל באופן מושלם שיוצר תמונה אחת ברורה ושלמה, אז אדם באמת מתחיל להבין שה"צירופי מקרים" הללו לא ייתכן שהם תוכננו וכוונו על ידי אדם, אלא שהם תוכננו בהשראת רוח הקודש באופן על טבעי להיכתב בהרמוניה מוחלטת בין כל הכתבים אלו הם העקבות המובילים למסקנה החד-משמעית שאלוהים היה הכוח האמיתי מאחורי חיבורם של כתבי הקודש.
