ספירת העומר לפי התורה, לעומת העיוות הפרושי-רבני

שלום לכולם, ברצוני להראות לכם איך הרבנים מעוותים את התורה באמצעות המצאת התורה שבעל פה .

אחת המחלוקות הידועות ביותר בין הצדוקים והאיסיים לפרושים (חז"ל) הוא על התאריך שבו חל חג השבועות שלא מוזכר זמנו כלל בתורה .

המחלוקת היא על הפסוקים הבאים (ספר ויקרא פרק כ"ג) :

"א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. {פ}
ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ–בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. {פ}
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ–וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה–רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה–עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס} טווּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים–סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַיהוָה. יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם: יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה. יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}"

על פי הכתוב בפרק כ"ג , אלוהים מלמד אותנו את מועדיו ואת זמנם ורק מועד אחד לא מופיע כלל זמנו והוא חג השבועות שבו מציינים את סוף ספרת שבעה השבועות (ספירת העומר) ואת קצירת השדה .

במקום כתיבת זמנו המדוייק של חג השבועות, נכתב לנו שאחרי שנבוא לארץ ונקצור את קצירה – עלינו לספור 7 שבועות ואחרי 7 השבועות לחגוג את חג הקציר (=השבועות) , מבלי תאריך מדויק כמו שניתן לשאר החגים בפרק .
לא רק זאת אלא שגם המקרא אומר לנו שאנחנו צריכים להתחיל לספור את 7 השבועות רק לאחר שהכהן מניף את העומר בזמן הנקרא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת".

על פי הפשט מובן לחלוטין מה הכוונה ב"מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" , שהכוונה היא ליום ראשון שהוא היום שאחרי יום השבת – וכך פירשו הצדוקים והאיסיים בימי בית שני. אך לא כך פירשו הרבנים שפרשו מעם ישראל הקדום ויצרו דת חדשה, היא הדת שכיום נקראת "יהדות" .
הם אומרים שאלוהים אמר למשה בהר סיני שהכוונה היא ממחורת יום טוב ראשון של פסח , ושגם פסח נקרא שבת , ומכאן שלחג השבועות יש תאריך קבוע שהוא ו' בסיוון. לא ברור למה המקרא לא מציין זאת אך ככה הרבנים אומרים .
הרבנים גם אוהבים להוכיח את הפירוש הזה בכך שלא ידוע האם הכוונה במילה "השבת" לשבת בראשית (היום השביעי) או למועד (כמו יום הכיפורים שנקרא גם הוא שבת שבתון). ועל ידי פירוש זה הם יוצרים סתירות פנימיות בתורה שבכתב שדרך פתרונם הוא רק דרך התורה שבעל פה החדשה והמומצאת על ידי הרבנים.

אז מהי באמת ממחורת השבת על פי המקרא? אז אם נטרח לקרוא את כל הפרשה נשים לב שהמילה 'שבת' מ"מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" היא בעלת ה' הידיעה , כלומר ש"השבת" הזו כבר הוזכרה בפרשה. ואיפה היא הוזכרה ? נפתח את ספר ויקרא פרק כ"ג פסוקים א- ג (שלוש פסוקים לפני עניינינו) ונקרא :

"א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. גשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. {פ} "

כלומר, כבר בתחילת הפרק התורה מגדירה לנו מה זה שבת , ששבת הכוונה ליום השביעי בשבוע .

לא רק זה אלא שחז"ל אמרו שהמילה "שבת" המופיעה בפרקים ד'-כ"ב הכוונה ליום טוב, אם כך כמה ימים טובים יש בין פסח לשבועות? כי אם נלך על פי הפירוש של הרבנים אז אמור להיות 7 (!) ימים טובים בין פסח לשבועות כי נאמר : "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם;" וכידוע אין שבע ימים טובים בין פסח לשבועות, אלא רק 7 ימי שביעי .

עוד ראיה נחמדה לכך שהכוונה ב"ממחרת השבת" ליום השביעי בשבוע היא שבכל מקום בתורה שמופיע "השבת" עם ה' הידיעה הכוונה ליום השביעי (תבדקו בעצמכם).

הרבנים מנסים להביא גם ראייה מספר יהושוע לכך שאחרי ה'יום-טוב' הראשון של חג הפסח מניפים את העומר, וכך כתוב:

" י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח–מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה.יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא."

על פי המתואר בספר יהושוע, בני ישראל אכלו אחרי הפסח מצות וקלוי. אם תקראו את פסוק י"ד שבספר ויקרא כ"ג – תראו שאסור לאכול קלוי עד להנפת העומר, משמע שבני ישראל הניפו את העומר בפסח ולכן הם יכלו לאכול קלוי אחרי הפסח. ובכך הרבנים מוכיחים את הטענה שלהם ממחרת השבת הכוונה לממחרת יום טוב ראשון של חג הפסח .

הבעיה בפירוש זה הוא שעל פי המקרא, פסח לא שווה ערך לחג המצות! היום כשאנחנו אומרים חג הפסח אנחנו מתכוונים לכל 7 הימים שבהם אסור לאכול חמץ (מ- ט"ו עד כ"ב בניסן), אך בתקופת המקרא פסח כוונתו לקורבן הפסח שנעשה ב-י"ד בניסן! משמע שעם ישראל אכל קלוי יום לפני הנפת העומר (ט"ו בניסן) שהרי על פי הרבנים הנפת העומר חלה רק אחרי יום טוב ראשון של חג המצות (ט"ז בניסן) ולא אחרי קורבן הפסח (ט"ו בניסן).

אז איך בני ישראל אכלו באמת קלוי לפני הנפת העומר? ומתי בכלל צריך לפי התורה להניף את העומר ולספור 7 שבועות?
אז על פי המתואר לנו בפסוקים, קודם כל עלינו להגיע למצב שבו התבואה שבאזור מגיעה לשעת קצירה, כנאמר:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ" .
לאחר מכן עלינו לחכות עד יום ראשון, אני משער כדי שהרוב המוחלט שבשדה יהיה ראוי לקצירה, ואז לתת את האלומה הראשונה שנקצרה לכוהן והכוהן מניף את האלומה לפני ה' כדי שנהיה רצויים לפני ה', כנאמר :"-וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן."
אחרי שהנפנו את העומר אנחנו סופרים 50 יום וביום החמישים חג השבועות, כנאמר: 

"ו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם … כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:"

אז באיזה תאריך חל חג השבועות? אין לשאלה הזו תשובה, מהסיבה שאין לה זמן מדוייק והוא תלוי בתהליך הקצירה של היבול, אם היבול נהיה ראוי לקצירה בתחילת החודש אז מניפים את העומר ביום הראשון בשבוע ומתחילים את הספירה בתחילת החודש, ואם שעת הקצירה הראשונה היא באמצע החודש אז הספירה תחול באמצע החודש וכן כך עם שעת הקצירה היא בסוף החודש.
כך שאין להנפת העומר ולחג לשבועות תאריך קבוע ולכן ייתכן שבתקופת יהושוע השדות בארץ כנען כבר היו בשלות ומוכנות לקצירה, זה גם נרמז בפסוק שנאמר שאלוהים הפסיק את המן בגלל שבארץ כנען כבר היה יבול מוכן.

"ויִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא".

וזה מלמד אותנו שאין לתושב"ע מקום עם התורה האמיתית והיא יצירה חדשה שהומצאה על ידי הרבנים של הכת הפרושית בתקופה מאוחרת, באמצע תקופת בית-שני.